-18.1.1948 האוניה אלכסנדריה מטילה עוגן בחופי ארץ ישראל, בתום הפלגה מנמל מרסי בצרפת. על סיפונה ניצולי שואה ותשעה ילדים "אבודים" ממשפחות יהודיות. חוסים מבתי יתומים ברחבי אירופה שלאחר מלחמת העולם השניה ואין להם דורש. בולטת נוכחותה של פעוטה כבת ארבע. פניה מביעות עצב. דוגלת בשתיקה. דרכה מופנמת ומפוחדת. היא מפליגה בגפה, למציאות בלתי נודעת.
שנות השלושים של המאה הקודמת. סיפור אהבה נרקם. דבורה ויואל לימים ליכטמן, מדברים על מיסוד הקשר בנישואין. דבורה בוידוי אישי ליואל חושפת על מחלתה וכי לא תוכל להרות ולהביא ילדים לעולם. יואל מאוהב בדבורה. מרגיע ופוסק כי הפיתרון והכמיהה לילד יבואו אליהם באמצעות אימוץ.
14.4.1948 - מוסד נעורים כפר סבא, משמש מעון קליטה ומשכן לילדי שואה שאיבדו את הוריהם ומשפחתם. דבורה ויואל ליכטמן, היא בת 42 והוא בן 47 יושבים במשרדו של מנהל המוסד. תרים אחר אימוץ ילד. מבעד לחלון צופים אל החצר. ילדה בלונדינית חולפת ביעף על פניהם, רודפת להנחית מהלומה עם מקל באחד הילדים. דבורה מפנה אצבעה לילדה ואומרת "זו הילדה שאני רוצה לקחת לביתינו, לחנך ולגדל
הילדה היא מירהל'ה. פעוטה שאיש אינו יודע את
זהותה. היא אינה יודעת מי העניק לה את השם מירהל'ה. איש לא יודע מתי נולדה. את
גילה האמיתי, מי הוריה. איש לא דרש בה. במסמכי הסוכנות נירשם: ארץ מוצא - פולין.
הבית החדש של מירהל'ה, ברחוב יהודה הלוי ואחר כך ברחוב סולד במושבה הקטנה רעננה עוטף אור וציחקוקי ילדה יפיפיה. סוף סוף לאחר שנים של אכזבות, צולחת דרכם של הזוג ליכטמן בהליך אימוץ רישמי. המילים אימא אבא מהדהדות במרחב הבית ומקבלות משמעות ריגשית. בארץ ישראל ימי צנע.
משפחת ליכטמן היא קשת יום.
המזון בבית המשפחה ברחוב סולד מתבסס על גידולי משק הבית. בחצר ערוגות של ירקות,
תפוחי אדמה, ביצי תרנגולות, חלב וגבינות מעז שבחצר. הקינוח תותים ופירות הם מתנובת
החצר. ההסתגלות של מירהל'ה אינה קלה. עדיין נאבקת בשרידות. היא מורדת.
נוהגת לאגור מזון תחת הכרית ובנקודות מיסתור בחדרה. אימא דבורה חושפת את שארי
המזון באמצעות נחילי נמלים.
ברעננה הקטנה מדברים מאחורי הגב על הילדה המאומצת
של הזוג ליכטמן. אנו בעידן שדו שיח על אימוץ נחשב בגדר רכילות אסורה. עכשיו
מירהל'ה כבר בגן מלכה (מלכה לוין) המיתולוגי. עדיין מורדת. "מבלה" שעות
במתכונת עונש במטבח הגן, במשמורת אצל העוזרת גננת דורה פביאן.
האישיות
של מירהל'ה מתעצבת. אחרי שלוש שנים זוכים הוריה פורמלית מרשויות הרווחה בהיתר
אימוץ. מעתה מירהל'ה היא ביתם לכל דבר. את העבר שלה הילדה אינה זוכרת כלל. אם היה
כזה; אזי נמחק.
ואז באה נקישה בדלת. צעירה בת 244 עושה דרכה מחיפה לרעננה, באה בפתח
הבית וטוענת: "מירהל'ה היא ביתו של דודי אברהם רובין, ניצול שואה המתגורר
בגרמניה". בבית הלם. חרדה ואיימה ניבטים מעיני דבורה ויואל. הם לא יוכלו לשאת
ניתוק או פרידה מהילדה הקטנה שלהם. היא כל עולמם. מירהל'ה בגילה הרך, טרם מבינה את
הדרמה סביבה. הצעירה מחיפה עוד תתייצב בבית המשפחה מספר פעמים, עד שלבסוף תחדל.
כנראה שלא היו בידיה די ראיות כדי לקטוף את מירהל'ה מזרועות הוריה המאמצים.
השנים נוקפות. שנת 1957. מירהל'ה כבר בת 13. בעיתונות הישראלית מדווחים על דרמה אנושית סוחטת דמעות. בני זוג, יוסף וגרטל לנג העבירו בתקופת השואה את שלוש בנותיהם למשמורת במקום מחסה. בתום המלחמה והשיחרור מהגיטאות איתרו רק שתיים מבנותיהן. הבת הקטנה, צילה שמה, נעלמה. בני הזוג לנג המתגוררים בשכונת נוה נאמן בהוד השרון, מבקשים סיוע מהסוכנות היהודית באיתור ביתם האבודה. על פי נתונים שמסרו, מפנים אותם לבני זוג מאמצים ברעננה: "שם ישנה ילדה העונה לתיאור". שוב חרדה ותחושת בעת בבית ליכטמן.
האם דבורה חוששת פן יחשף באוזניה של מירהל'ה דבר אימוצה. היא אוספת אותה לחיקה בחדרה על מיטתה, וחושפת את הסוד, פן תדע זאת מדבר רכילות בין ילדים או מהפירסום בעיתון. לראשונה שומעת מירהל'ה שהיא אינה פרי ביטנם של אימא ואבא שלה: " מכל הילדים במוסד נעורים בחרנו בך. תהיי גאה בזה" אומרת אימא דבורה בנסיון לנחם.
מירהל'ה נתקפת חרדות. דבורה ויואל הם אימא ואבא שלה לכל דבר. הכאב והתיסכול גדול. מירהל'ה מתכנסת בתוך עצמה. מסתגרת שעות בחדרה. מסרבת לדבר. הפחד שמא תידרש להתנתק מביתה, מקפיא את דמה שלה ושל הוריה. אף זוג הורים - ליכטמן ומנגד לנג אינם מוכנים לוותר על מירהל'ה. הזוג לנג פונה לבית המשפט בתל אביב בתביעה להשיב להם את ביתם. מנגד דבורה ויואל משיבים מלחמה. שוכרים עורך דין מכספם הדל כדי למנוע את קריעתה של ילדתם מחזקתם. מירהל'ה נידרשת להתייצב לכל דיון. המתח מרקיע שחקים. באחד הדיונים מאבד יואל ליכטמן את השליטה ברגשותיו. מניף כיסא ומנפץ אותו באולם בית המשפט. השופט ד"ר יצחק קיסטר, מגלה רגישות. אף הוא חסר אונים. לבסוף לאחר חודשים של דיונים מורטי עצבים, הוא בוחר בצעד דרמטי. קורא לילדה בת ה 14 ללישכתו, פנים אל פנים ומבקש ממנה להכריע עבורו. "מירהל'ה... באיזו משפחה תירצי להמשיך את חייך..." התשובה חד משמעית: "אצל אבא ואימא - יואל ודבורה".
גם אחרי
פסיקת השופט נוהג יוסף לנג להגיע על אופניו לרעננה לעקוב אחר מירהל'ה בדרכה מבית
ספר הביתה להסתתר בינות לגזעים העבותים של עצי פיקוס השדרות באחוזה. פעם אחת אף
לאחוז בידה ולסנן בתחנונים: "צילה, את הילדה שלנו. תחזרי אלינו",
"חששנו מחטיפה" משחזרת מירה ברק. "הייתי חוזרת הביתה בדרכים
עוקפות, דרך השדות. פחדתי להיתקל במר לנג". לבסוף התקבלה החלטה בבית הספר ממלכתי א' בו למדה
כי מירהל'ה לא תצא לבדה את שערי בית הספר בתום הלימודים, אלא רק בלווית אביה שיגיע
מיוחד, באמצע יום עבודה לאסוף אותה הביתה ולשוב למטה לחמו.
ב1963 נישאה מירהל'ה ליגאל. ב 1983 נפטרה אימא דבורה. ב 1988
הלך לעולמו אביה יואל.
לימים, כאשר הייתה פריצת דרך בתחום ה די אן אי, וניתן היה לקבוע קשר דם, נפגשה מירה ברק עם בנותיהם של יוסף וגרטל לנג. שלושה חודשים המתינו לתוצאות שיקבעו גורלות: האם מדובר באחיותיה? צוות טלוויזיה עקב אחר הדרמה האנושית. נסיון לפצח את זהותה של מירהל'ה. אך הקביעה של רופאי תל השומר הייתה חד משמעית. "אין קשר דם...". שנים התנהלה מירה בתחושה שאולי עשתה עוול לזוג לנג. עכשיו בעקבות תוצאות הדי אן אי, רווח לה.
לפני 69 שנה ברדתה מהאוניה אלכסנדריה, גלמודה בעולם, איש לא המתין לה... ביום שבו שבה ממסעה המחודש לפולין, חיכו לה ילדיה ונכדיה. הכל בזכות האהבה הגדולה שזכתה מאבא ואימא שלה - דבורה ויואל ליכטמן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה