ג'וזף ג'ופו לא ישכח את היום ההוא, באפריל 1942, בו נדרש לראשונה לענוד טלאי
צהוב לבית הספר הפריזאי בו למד. הוא זוכר כאילו שזה היה אתמול כיצד חברו הטוב
והנוצרי ניגש אליו, הצביע על ה"קישוט" החדש שלו ושאל "מה זה, כוכב
שריף? גם אני רוצה". בתגובה, הילד היהודי ענה שאין באפשרותו לתת לו אחד, ואז
הזדעק החבר: "זה לא הוגן, אתם היהודים תמיד מקבלים דברים שלנו אין".
לפני שענה לחברו, הבחין ג'ופו בשקית הבלורות שבידיו, והציע לו עסקה
–"תביא לי אותה, ותקבל את הכוכב הצהוב שלי". החבר הנלהב הסכים לכך, וזו
היתה הפעם האחרונה שהתראו בחצר בית הספר, שכן יום לאחר מכן ברח הילד היהודי מפריז.
"זו היתה העסקה הראשונה שלי", הוא נזכר היום, "רואים שהייתי טירון,
כי יכולתי לעשות דיל טוב בהרבה. יכולתי לקבל שתי שקיות גולות!".
את הבלורות שקיבל מחברו באותו יום, נוצר ג'ופו עד עכשיו, כמזכרת לימים יפים
שהיו ונגדעו באיבם עם הפלישה הנאצית. הן גם היו השראה לספרו הראשון, "שקית של
גולות", שכתב בתחילת שנות השבעים בהשראת מסע ההישרדות שלו ושל אחיו הגדול
בצרפת של ימי הכיבוש הגרמני. הרומן הזה, משום מה, מעולם לא פורסם בישראל, אבל
תורגם לעשרים שפות והיה לרב-מכר במולדתו של הסופר ולחלק אינטגרלי מתוכנית הלימודים
בה. כמעט כל ילד צרפתי שלומד על השואה, עושה זאת דרך סיפורו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה