בשנת 1940 התחילו לסגור
את היהודים בגטו, ושייקה נלקח עם אימו, אחיו וכל המשפחה המורחבת לגטו שירז. רצה
הגורל ובין קציני האס אס שירתו שני קצינים שלמדו עם אימו בעיר פלאון בגרמניה, והם
התגלו כמושיעים אשר הבריחו אותם לכיוון ורשה, ומשם לגבול אוקראינה לתחנה האחרונה –
עיירה בשם מלכין.
ב9
במאי 1945 בהיותו נער בן 16, נסע בחזרה לפולין לחפש שרידים מהמשפחה. לאחר שלא מצא,
ברח והגיע ללודז', שם הצטרף לקיבוץ השומר הצעיר, ובסופו של דבר נפגש עם אימו ואחיו.
תנועת השומר הצעיר החליטה להעבירם לאיטליה בדרך לארץ ישראל. במרץ 1946 הגיע דרך
נמל חיפה וכשנשאל לאן ירצה להגיע סיפר שיש לבן דוד ברחובות שעובד בחברת החשמל.
לאחר כמה חודשים עבר משם לקיבוץ גן שמואל. הוא גוייס לפלמ"ח נשלח לקורס חבלה,
ובאחת הפעולות, בעת הורדת העולים מאוניית "שבתאי לוזנסקי" הגיעו
האנגלים, העולים שנשארו נלקחו יחד איתו ועם עוד כמה חברי פלמ"ח למחנה מעצר
בקפריסין. הם ברחו מהמחנה, והגיעו לנמל לארנקה – שם נתפסו הוכו והובאו על אלונקות
לבית המשפט, היישר למעצר בכלא לחמישה חודשים.
לאחר מכן מיהר לשוב
ארצה, הוא המשיך לשרת בפלמ"ח בחטיבת הראל בגדוד הרביעי –
"הפורצים", ולימים השתתף בקרבות לטרון, קסטל, קטמון והעיר העתיקה, ואף
ליווה שיירות לירושלים.
ראו גם :
"רצה הגורל שבין קציני האס אס שירתו שני קצינים שלמדו עם אימי
בעיר פלאון בגרמניה, והם התגלו כמושיעים שלנו.
לילה אחד בשעה מאוחרת, נשמעו דפיקות בדלת. חשבנו שהגיע קיצנו, אולם
היו אלה שני הקצינים שלמדו עם אימי. הם מסרו לנו שאנו חייבים לאסוף את כל החפצים
יקרי הערך והזהב שברשותנו ולברוח יחד איתם. למחרת בבוקר אימי הלכה איתם לגסטפו,
ומסרה את מפתחות הבית ובית המלאכה של אבי ז"ל, שהיה פרוון וחייט נשים ידוע
בפולין.
נסענו בלווית הקצינים לכיוון
ורשה, ומשם לגבול אוקראינה לתחנה האחרונה - עירה בשם מלכין. שם הורידו את כל
היהודים שברחו מפולניה ואת חלקם הגדול חיסלו.
שני הקצינים שמרו עלינו והעלו אותנו לרכב שנסע לכפר שגבל עם רוסיה. בלילה
הגיעו שני האוקראיניים שהיו אמורים להביא אותנו לרוסיה. הלכנו ברגל על גשר הרכבת
עד שהגענו לצד הרוסי. אז חתמנו לשני האוקראיניים שהגענו בשלום, והם חזרו לפולין
לקבל את שכר טרחתם משני הקצינים. לאחר המלחמה ניסינו לאתר את שני הקצינים ולהודות
להם, אולם לא הצלחנו לאתרם.
השנה היתה 1941, היינו באוקראינה בעיירה בשם לוסק מספר חודשים. באחד
מימי השישי הגיעו רוסים והחליטו שכל היהודים הינם אלמנטים בלתי רצויים, והחליטו
לגרש אותנו.
הועלנו על רכבת משא ושלחו אותנו במסע של שלושה שבועות עד לערבות
סיביר. בעיירה אומסק הועלנו על אניית משא ושטנו כ- 10 ימים לאחד ממחנות הכפייה בשם
טייגה, שם שהינו מספר חודשים בתנאים מחרידים. לאחר התקוממות נלקחנו ברכבות ופוזרנו
בכל מיני כפרים בסיביר. שם חזרתי ללימודים בבית הספר."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה