דלג לתוכן הראשי

עלינא גוטליב , ילדה בת 4 , במסע הימלטות מהשוטרים הגרמנים



עלינא ילידת 1939 ,לבוב , פולין



"אמא הייתה רוקחת וגוייסה למחנה עבודה גרמני. נשארתי עם סבתא, שבשלב מסויים נלקחה ולא חזרה. אמא ביקשה את דודה רגינה, אחותה, שתיקח אותי אל אשה פולניה . בלילה , ללא שום הסברים , הלבישו עלי שכבות על גבי שכבות של בגדים ומעילים מבלי שהבנתי מדוע. אני זוכרת כל זאת, שמרתי על הזיכרונות האלו, כי זה מה שהיה לי . הייתי מתעוררת וחושבת שאולי זה רק חלום רע.

הלכנו ברגל והגענו אל האשה הפולניה, גברת הלנה פלוחובה. הדודה רגינה מסרה אותי ובידה השנייה מסרה לה מטפחת קשורה בארבע קצוות שהוסתרה מתחת לסינר. כמובן שלא ידעתי אז מה הכיל הצרור. מן הסתם  היו בו תכשיטים או כסף , או שניהם. הדודה שלי אמרה לה: " זו ילדה נוחה מאד , ילדה שמחייכת, שאינה צריכה הרבה. פרוסת לחם ומים, זה מה שדרוש לה. בואי נעשה ניסיון למשך שבועיים ואם זה לא יצליח, אני אבוא ואקח אותה" . הייתי באמת ילדה טובה ונוחה, תמיד קיבלתי הוראות לחייך.

נחשבתי לנכדה של גברת פלוחובה, והיה לה גם נכד כבן שבע-עשרה. היו בבית גם יהודים מבוגרים שהוחבאו במרתף , ביניהם נערה בת ארבע-עשרה.
נתקשרתי לגב'  פלוחובה הפולנית , אך בעלה היה אלים במידה מסויימת.
רציתי להשאר אצל הגברת הפולנייה , היה לי טוב אצלה .

בינתיים הייתה הלשנה וכל היהודים בבית נתפסו. הגברת פלוחובה עזבה במהירות את הבית ולקחה אותי. האשה הפולנייה עזבה באומץ את הבית ומשפחתה ונדדה בדרכים , בלב המלחמה, כדי להציל ילדה יהודייה. היא החלה לנדוד ברחבי פולין תוך שהיא מסכנת את עצמה גם בגלל סכנת המלחמה וגם בגלל הסכנה להיתפס עם ילדה יהודייה.

 הנדודים זכורים לי כמסע ארוך ומעייף . שינה ברכבות ובדרכים. אני זוכרת  את הגברת פלוחובה כאשה טובה ורכה. ישנתי איתה במיטה, ואני זוכרת את עצמי מתרכבלת בחיקה. היא דאגה לי לבגדים והכינה עבורי גרביים על ידי חיבור ותפירה של גרביים שונות וישנות. בגדים חדשים קיבלתי בפעם הראשונה רק עם כניסתי לבית הספר.

מבחינת הזהות שלי , בכל מקום בו הגענו אמרו עלי שלא ייתכן שאני נכדה שלה . קראו לי "זידובקה" . הילדים הציקו לי בקריאות האלה . למזלי היה לי שיער בלונדיני ועיניים בהירות.

פעם ניסו שוטרים גרמנים לסחוט ממני הודאה שאני יהודייה. העמידו אותי על שולחן . פיתו אותי והבטיחו לי שוקולד אם אודה בזה. הצטלבתי, לחשתי תפילה בפולנית ואמרתי , " מה פתאום אני יהודייה? הגברת הפולנייה שאלה אותי איך עמדתי בזה, ואמרתי לה שאינני אוהבת שוקלד.

עם סיום המלחמה חלפה הסכנה, ואנחנו חזרנו מנדודינו לביתה של גברת פלוחובה. התחלתיי ללכת לבית ספר. נשארתי אצלה ארבע שנים, עד 1947, כי אף אחד לא בא לחפש אותי. הלכתי לכנסייה לבושה בבגדים לבנים, כמו הילדים הפולנים.

יום אחד הופיע איש במעיל צבאי ארוך ואמר שהוא דוד שלי. היום אני יודעת שהוא היה שליח של "הקואורדיניציה" להצלת ילדים אחרי השואה. הייתי קטנה ורזה , והאיש אמר שאני נראית לו כמי שזקוקה להבראה. הוא הציע לגברת הפולנייה שייקח אותי למוסד להבראה לילדים למשך חודשיים וכאשר אבריא , אם הא תרצה בכך , תקבל אותי בחזרה. היא התנגדה וגם אני החזקתי בכוח בדפנו של השולחן הגדול. סירבתי , לא רציתי ללכת בשום פנים ואופן. כמובן שהאיש  היה חזק ממני, לקח אותי משם, הביא אותי למוסד בלודג' , ונעלם . עשיתי שם בעיות, שביתה , לא אכלתי , לא הסתרקתי , וכמובן שרציתי לחזור אליה  לגברת הפולניה לכפר .  הזהירו אותי ואמרו שאם לא אסתרק , יגזזו את שערי. לא דיברתי ,, לא רציתי ללמוד עברית, אך כעבור  זמן-מה נשברתי. חילקו שמנת עם צנוניות. לא יכולתי להתאפק יותר, אכלתי.

התגעגעתי נורא אל הגברת פלוחובה . גם היא הבינה שהוליכו אותה שולל , אבל במוסד  של היתומים יהודיים לא הסכימו להחזיר אותי לגברת הפולנייה.

מקור וקרדיט : חנה עזר-אוליצקי, רקמת חיים : ראיונות עם ניצולים שהיו ילדים בזמן השואה,הוצאת גוונים, 2006 .



תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

הנער ניצול השואה ששרד בהיותו בן 15 את מחנה מאוטהאוזן וזכה במדליית הכבוד במלחמת קוריאה

הוא שרד מחנה ריכוז  נאצי  (מאוטהאוזן, אוסטריה ) בתקופת השואה  ואחר כך  נלחם בגבורה  בצבא האמריקאי במלחמת קוריאה שם הגן בעצמו על אחת הגבעות החשובות בקרב בין האמריקאים לסינים בצפון קוריאה והציל את חייהם של 40 עמיתיו לפלוגה .  אחר כך נכלא במחנה שבויים סיני . מי הוא הצעיר היהודי ההונגרי טיבור רובין, ניצול השואה,  שזכה במדלית הכבוד מידי נשיא ארה"ב ?
טיבור "טד" רובין (באנגלית: Tibor "Ted" Rubin;‏ 18 ביוני 1929 - 5 בדצמבר 2015) היה ניצול שואה ממוצא הונגרי וגיבור מלחמה אמריקאי שעוטר במדליית הכבוד על פעולותיו במלחמת קוריאה. היה אחד משני מעוטרי מדליית הכבוד היהודים שנותרו בחיים, עד למותו.
במשך השנים הוגשו המלצות רבות להעניק לרב"ט טיבור רובין מדליות ועיטורים, המלצות אלו זכו להתעלמות ממניעים אנטישמיים.
ב-23 בספטמבר 2005 העניק נשיא ארצות הברית ג'ורג' ו. בוש את מדליית הכבוד לרב"ט טיבור רובין.
טיבור רובין התגורר בגרדן גרוב, קליפורניה.
ילדותו בהונגריה טיבור רובין נולד בפאסטו, עיירה הונגרית קטנה שחיו בה 120 משפחות יהודיות. אביו היה סנדלר והוא היה אחד מתוך שישה יל…

מסע ההישרדות של הרץ הירשברג, בן 15 , במחנה פלשוב ומראשוני הטנקיסיטים בצה"ל

מאתהרץ הירשברג
ארץ לידהפולין
שמי הרץ הירשברג. נולדתי בשנת 1927 בפולין.
אבי היה ציוני דתי בעל יקב בקרקוב שבפולין. עם פרוץ המלחמה בשנת 1939 לקחו הגרמנים את היקב ואנחנו עברנו לגטו קרקוב. כשחיסלו את הגטו העבירו אותנו לפלשנב שם היה בית הקברות היהודי. נדרש מאתנו להרוס במו ידינו את המצבות ובמקומן להקים כבישים. הייתי בן 15. למחנה הריכוז פלשוב עברתי עם הורי ואחי הבכור. את אמא הפרידו מאתנו. הקשר עימה נשאר רק דרך הגדר. אחרי חודשיים במחנה הריכוז, אחי נעלם. מאחר והיה בוגר וחזק שלחו אותו למחנה עבודה בגרמניה. על כך נודע לי רק אחרי המלחמה. במאי 1943 נעשתה סלקציה. חלק מהיהודים נשלח לאוושיץ. את אבא שלחו לאושוויץ ואני נשארתי לבד. חבר של אבי היה מבריח מצרכים בסיסיים והוא הציע לי למכור אוכל בין הברקים (ביתני העץ) תמורת מזון. זו היתה פעולה מאד מסוכנת, אך נעתרתי לה. מכרתי מלפפונים, לחם וביצים ותמורת זאת קיבלתי אוכל. מדי ערב הייתי נפגש עם אמא מעבר לגדר ואוכל עימה ביחד. הייתי נותן לה חתיכת לחם וביצה. זה היה משמעותי מאד. רק על הרגעים האלה אפשר לכתוב סיפור. כך נמשך המצב עד סתיו 1944. שינדלר, שהיה בעל מפעל אמאיל בקרק…