דלג לתוכן הראשי

חיה אברמוביץ , בת 14 , בצעדת המוות של הגרמנים



 עדות משנת 1946 :חיה אברמוביץ , בת 14( בת 7 עם פרוץ  המלחמה)

נולדתי  בחודש מאי 1932 בעיירה הולשאן , 70 ק"מ מוילנה. היינו שלושה ילדים , אח קטן , אחות ואני. תחילה למדתי בבית ספר עברי , אחר כך ,  עם כניסת הרוסים , בביה"ס רוסי , כיתה ג' .

בשנת 1941 נכנסו הגרמנים. מיד הכניסו אותנו , היהודים לתוך גטו. בינתיים נפטר אבא. בגטו היינו שנה ואז הועברנו לגטו גדול יותר , לעיירה אושמיאנה.  כשהגענו לשם החלה האקציה ואמי נתפסה .  האקציה נערכה בידי המשטרה היהודית הוילנאית . אני ואחי נשארנו יתומים . אמא הובלה בין המון גברים ונשים 7 ק"מ מהגטו. שם הוחזקו יומיים בתוך גורן ולבסוף נורו על ידי הגרמנים.
הייתי יוצאת מחוץ לגטו להשיג מזון בשביל אחי הקטן ובשבילי. מכרתי חפצים שנשארו לנו . כך חיינו 6 בדלות חודשים. ואז חיסלו את הגטו . חלק הועברו לגטו קובנה ווילנה ורבים הובאו לפונאר ושם נרצחו.

אני ואחי ברחנו אל אחותנו במחנה ז'אזמיר. שם עבדנו בכביש. כעבור שלושה חודשים הועברנו לגטו קובנה. הוכנסתי עם אחי לבית יתומים ואחותי הלכה לעבוד במתפרות. רעבנו ללחם .

פעם קמנו בבוקר – מהומה , צעקות . הגטו  מוקף רוצים לרוץ ולא יודעים לאן. התחילה האקציה נגד ילדים . הגרמנים גרשו לתוך מכוניות. חטפו ילדים מחיק אימהותיהם. שיסו את הכלבים. אותי ואת אחי הקטן השליכו לתוך מכונית. אשנבי המכונית צובעו שחור ולא ראינו כלום. המכונית טרם נתמלאה ונסעה לבית נוסף על מנת לקחת את הילדים החסרים למכסה . באו המפקד הגרמני של הגטו רינג ועוזרו גאקה. ביקשתי שיניחו לי ולאחי לצאת. שאל אותי הגרמני , בת כמה אני . עניתי : "בת 16 , מוכשרת לעבודה ועובדת בבית ספר מקצועי" . הניחו לי לצאת , אך את אחי , שהיה קטן , סגרו במכונית. לא רציתי ללכת בלי אחי , אבל הגרמני הרביץ לי עד שאבדה הכרתי . התחבאתי.

האקציה נמשכה יומיים . הילדים נסחבו כפגרים-מתים. הגטו התרוקן  מילדים. אני באתי לאחותי. כעבור שלושה חודשים חוסל הגטו. אלה שסירבו ללכת ואלה שהתחבאו נשרפו חיים. בסך הכול הייתי עם אחותי שנה וחצי בגטו קובנה . אחר כך הובאנו למחנה הסגר בשטוטהוף , 30 ק"מ מדאנציג. שם חיינו חודש ימים . רצו כבר לקחת אותי לקרימטוריון , אך התחמקתי והלכתי עם אחותי לחפור חפירות-מגן. העבודה הייתה קשה ומפרכת מאד , בפרט שהיינו רעבים תמיד. וכך סבלנו קשות במשך שנה. שמרו עלינו אנשי ס.ס.

האנשים נפלו מסביב כזבובים, בקור וברעב , כי לא היה להם לבוש חם ולעבודה הוכרחו לצאת מדי יום ביומו.

הרוסים הלכו והתקרבו, ואני והשבויים גלינו מהמחנה ויצאנו לדרך ארוכה של צעדת מוות.  20 נשים מתו ו300 היו חולות ו500 בריאות-למחצה. אני ואחותי היינו בין האחרונות בטור הצועדות בצעדת המוות . היה זה חודש ינואר , חודש הקור . הלכנו יחפות עם מעילים בלויים . במשך יומיים עברנו 80 ק"מ וביום השלישי החלטנו : לא נמשיך ללכת! הרגליים קפאו ושום אוכל לא קיבלנו. הגרמנים הכניסו אותנו לגורן מלא קש ורצו לשרוף אותנו חיים , אך לא הספיקו כי הרוסים הגיעו קרוב והגרמנים התפזרו בבהלה. למחרת שוחררנו . היה זה ב21 בינואר 1945 .

חזרנו הביתה ובאתי להסתכל בקברה של אמא. אחר כך נסענו לפולין  ונכנסנו לקיבוץ ההכשרה "דרור". אחותי לקיבוץ בוגר יותר ועתה נמצאת אני בדרך לארץ-ישראל , שם נבנה לנו בית משלנו.

מקור וקרדיט :
בנימין טננבוים. אחד מעיר ושניים ממשפחה, הוצאת ספריית הפועלים, 1947.


תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

הנער ניצול השואה ששרד בהיותו בן 15 את מחנה מאוטהאוזן וזכה במדליית הכבוד במלחמת קוריאה

הוא שרד מחנה ריכוז  נאצי  (מאוטהאוזן, אוסטריה ) בתקופת השואה  ואחר כך  נלחם בגבורה  בצבא האמריקאי במלחמת קוריאה שם הגן בעצמו על אחת הגבעות החשובות בקרב בין האמריקאים לסינים בצפון קוריאה והציל את חייהם של 40 עמיתיו לפלוגה .  אחר כך נכלא במחנה שבויים סיני . מי הוא הצעיר היהודי ההונגרי טיבור רובין, ניצול השואה,  שזכה במדלית הכבוד מידי נשיא ארה"ב ?
טיבור "טד" רובין (באנגלית: Tibor "Ted" Rubin;‏ 18 ביוני 1929 - 5 בדצמבר 2015) היה ניצול שואה ממוצא הונגרי וגיבור מלחמה אמריקאי שעוטר במדליית הכבוד על פעולותיו במלחמת קוריאה. היה אחד משני מעוטרי מדליית הכבוד היהודים שנותרו בחיים, עד למותו.
במשך השנים הוגשו המלצות רבות להעניק לרב"ט טיבור רובין מדליות ועיטורים, המלצות אלו זכו להתעלמות ממניעים אנטישמיים.
ב-23 בספטמבר 2005 העניק נשיא ארצות הברית ג'ורג' ו. בוש את מדליית הכבוד לרב"ט טיבור רובין.
טיבור רובין התגורר בגרדן גרוב, קליפורניה.
ילדותו בהונגריה טיבור רובין נולד בפאסטו, עיירה הונגרית קטנה שחיו בה 120 משפחות יהודיות. אביו היה סנדלר והוא היה אחד מתוך שישה יל…

שבתאי קאנטור , בן 13, מסתתר בארובות הגג באקציות בגטו וילנה

עדות משנת 1946 , שבתאי קאנטור , בן 15 ( בן 8 עם פרוץ המלחמה)

נולדתי בשנת 1931 בעיירה קטנה יאזנה . אבי היה אופה ואמי ניהלה את הבית. למדתי ב"חדר"וראיתי חיים טובים עד שפרצה המלחמה והגיעו הגרמנים. הליטאים עשו יד אחד עם הגרמנים .
מרים ומלאי יגון היו החיים תחת עול השלטון הגרמני. כעבור חודש גזרו הגרמנים את גזירת הגטו בעיירה. בבוקר לא-עבות באו ליטאים וגרמנים חמושים ברובים , עברו מבית לבית וגרשו לגטו. המצב בגטו היה נורא ואיום. מדי פעם באו ליטאים וגרמנים הרגו וירו ושדדו.
היינו זמן מה בגטו ואז החליטו הנאצים להוביל את היהודים לבורות ההריגה. טיכסתי עצה עם אחי והחלטנו שאני אברח והוא יישאר עם אימא.
כל עזבתי את הורי ויצאתי לדרך. פרמתי והורדתי את הטלאי הצהוב. מצאתי בן-כפר ועגלה , קפצתי עליה ונסעתי לכפרים. אחר כך התגנבתי לבית אישה כפרית וביקשתי אוכל. התגנבתי לתוך גורן ללינת לילה. אחרי שלושה ימים הגעתי לקובנה. ישבתי על גג הקרון ונסעתי לוילנה.
בנסעי כך בדרך כאשר אני יושב על גג הקרון, ראיתי איך הובלו יהודים להורג . שמעתי צעקות ובכיות וליבי כאבמאד, שנגזר עלי להסתכל בדרכם האחרונה של יהודים. פרצתי בב…