דלג לתוכן הראשי

הילד , ניצול השואה מרומניה , שהפך להיות הטייס הראשי של אל על


מיכאל (מימי) בן-יוסף היה שנים רבות הקברניט הראשי של אל על

"בתקופת מלחמת העולם השנייה, עם הצטרפות רומניה ל- Axis הגרמני (ברית מדינות הציר), לצערי, בהיותי ילד בן 11 נחשפנו אמי ואנוכי למראה הקשה של הורדת הגופות מרכבת המוות של העיר שבה גדלתי Jasi  . אח אמי היה בין הקורבנות. 

עגלות הסוסים עם המתים נשארו כתמונה חיה לעולמים.

זה לא כובע נוסף, זו טראומה שמדי פעם חוזרת, ואין על זה אפשרות מחיקה. אך אני מבקש להתמקד ולכתוב על היותי בר מזל, ולא על טראומות ילדות
על זה הוענקה לי תעודה "פרח ניצול" מצבא הגנה לישראל על תרומתי להמשך קיום העם היהודי. לא ביקשתי, קיבלתי.

חזרה לכובע התעופה, כובע שחרש לפני דרך חיים עד למרומי גילי. גדל הילד המכור לתעופה עד גיל 17 בקריאה בלבד על טיסות ומטוסים, כאשר ההזדמנות הראשונה הגיעה בצורת קורס טייס ראשוני מטעם השלטונות הקומוניסטיים של אותם הימים. התנדבתי כמובן, טסתי כמאה שעות טיסה, וקיבלתי רישיון טייס אזרחי (עדיין באמתחתי). חזרתי לסיים את לימודי הבגרות ובהמשך בטכניון, והמזל שיחק לי מחדש: לא התקבלתי לחיל אוויר הרומני, בהיותי בן של מעמד פסול, בן של בורגני – לא של פועלים

בגיל תשע-עשרה עליתי ארצה עם אמי, כשאבי נשאר עד סוף ימיו באותו כפר בו נולדתי וגדלתי עד גיל שבע. אגב, אבי לגם כל חייו בקבוק יין לבן ליום (אין באזור יין אדום), חוץ מהימים בהם לגם יותר, והגיע בשיבה טובה לגיל תשעים.
עדיין עם כובע התעופה, והחלום שלא נגמר, מבלי לדעת מילה עברית, הגעתי יחד עם אמי למעברת נחלת יהודה, לאוהל מכובד ושתי מיטות סוכנות. כאן המזל לא כל כך עבד. באותה שנה היו הרבה גשמים, ומתחת למיטות הסוכנות, נוצר נחל צנוע אך עקשן. באותם החודשים הראשונים עבדתי בבניין תחת שרביטו של נתן, בן דוד יקר. כמו מרבית העולים החדשים, עבדתי מהבוקר ועד לילה והשתכרתי שתי לירות ליום, וזה הספיק לחיות

היו לי ציפיות שבעבודת הבניין אלמד עברית. די מהר הבנתי שהשפה העברית זרה לעובדי בניין של אותם הימים: הם היו פוליגלוטים, דיברו שלל שפות פרט לעברית. רומנית, פולנית, טוניסאית, עיראקית עסיסית, ומדי פעם היו מקללים בצרפתית מרוקאית

על פיגומי הבניין, ראשי הסתובב אחרי כל מטוס בשמיים, ועברית יוק. בגובה של שלוש קומות, גמלה בליבי החלטה גורלית: גיוס לצה"ל למרות שלא הייתי חייב. רק בצבא אלמד עברית, אמרתי לעצמי. עד עכשיו רב הדומה על השונ, בסיפורי לעומת כל עולה חדש, אך החיים של אותה תקופה הציבו דרישות ברורות של צניעות והתאקלמות מהירה
כשהגיעה השעה, התייצבתי ברחוב בוסטרוס (אילת, היום) שביפו, והצהרתי על היותי טייס בעל רישיון תקף. הרב-סמל הממונה על הגיוס היה המום

באותם הימים, טייס היה מוצר יקר, מוצר של חו"ל ובטח לא מרומניה. חיל האוויר היה מורכב בחלקו מיוצאי חו"ל עם בסיס אנגלו– סאקסי, במיוחד המדריכים.
בהתרגשות, קיבלתי זימון מידי לבדיקה רפואית במחנה תל נוף, כולל כרטיסי נסיעה באגד לשני הכיוונים

אם יש אודיסיאה לטייס, הרי בתל נוף החלה, על מרכיביה וסיבוביה האין סופיים, על חוסר השפה המשותפת, על אי הבנות, על מבחנים מוזרים באותיות לא מוכרות, ועוד כהנה וכהנה. ואני צעיר בן עשרים, כחוש, מצומק וקצת רעב, חולם ולא מצליח להבין איך מתקדמים לקראת המטרה

עברתי את המבחן הרפואי, וצורפתי לקורס טייס מספר 10 בתחילת ינואר 1952 – שלושה חודשים עולה חדש. 

במשך שנה וחצי עברתי הדרכה ומבחנים עם 22 מדריכים, ובאפריל 1953, שנה ותשעה חודשים לאחר העלייה, עולה ותיק, הוסמכתי כטייס בחיל אוויר הישראלי. היינו קורס קטן, רק שבעה חניכים, מסך הכול 76 שהתחילו.


תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

ילדי לנה קיכלר: שמעון הלר שהפך לטייס קרב בחיל האוויר הישראלי

סא"ל הלר שמעון

בשואה נולדתי בקרקוב, ב 12.10.36 למשפחה לא דתית. אבי גמר את האוניברסיטה המפורסמת של קרקוב "יגלונסקה" ועבד כעורך דין. אני הייתי בן יחיד. את מלחמת העולם השנייה שרדתי במזל ובעזרת אנשים אצילי נפש. כאשר המצב החמיר לקח אותי דודי (שהיה פולני ונשוי לאחות אבי) אליהם לדירה בפראגה – וורשה. שם שהיתי חודשים אחדים, בתנאים מגבילים מאוד- איסור על תנועה וכל רעש במהלך היום בדירה, עד שובו של הדוד בערב. מכרה של הדוד , אשה ליטאית צעירה ואצילת נפש בשם לידיה פלייטס הקדישה את חייה לי והצילה אותי. כשנתיים חיינו בכפר נידח 43 ק"מ מקרקוב. אני תחת זהות בדויה ועם שיער צבוע לבלונד, כל זאת בסיכון חייה, גם לאחר שהכסף עבור אחזקתי הפסיק להגיע.

הורי לא שרדו את המלחמה.
בסוף המלחמה החזירה אותי לידיה פלייטס ליהדות ומסרה אותי למוסד יהודי בוורשה. ושוב למזלי, עוד אישה אצילת נפש, ניצולת שואה בעצמה, ששמה לנה קיכלר לקחה אותי למוסד לילדים ניצולים. בגלל מצב בריאותי הירוד נשלחתי למוסד הבראה ב"זקופנה". התנכלויות אנטישמיות שלוו בירי על בית היתומים אלצו את לנה לברוח מפולין.
תקומה 
לנה קיכלר הצליחה…

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

ילדים בשואה שהפכו להיות טייסי קרב בחיל האוויר : רס"ן אומשוויף צבי ז''ל

רס"ן אומשוויף צבי ז''ל


בשואה  מ-1939 עד 1943 המשפחה גרה בגטו בלבוב. ב-1943 הועברה למחנה הריכוז אשוויץ ונרשמה כאסירים פוליטיים. צבי היה ילד בן 6 כאשר קועקע על ידו המספר 103796. אביו, ברנרד, יחד עם עוד מדען, חקרו את החיסון כנגד מחלת הטיפוס. כנראה שזו הסיבה להגנה מסוימת לה זכתה המשפחה. ב-1945 עם שחרור המחנה, הוא צעד יחד עם אמו ב"צעדת המוות". אביו הוצא כנראה להורג. כשהגיע לברלין, אמו נפטרה מטיפוס, הועבר ע"י ידידת אמו ד"ר אנה וייס, למנזר בסלובקיה, בו שהה עד סוף 1947 יחד עם עוד יתומים יהודים.
תקומה
ב-1947 אותר על-ידי דודו דולק עמישב ועלה ארצה דרך צרפת. התגורר עם דודו מספר שנים ואז אומץ על-ידי משפחת ארנון בקיבוץ עין המפרץ. עלייתו ארצה הייתה בלתי ליגאלית, הוא התחזה לבן נוסף של אישה עם ילד ששרדו את השואה. צבי גדל והתחנך במוסד החינוכי המשותף לעין המפרץ ולכפר מסריק. היה ספורטאי מחונן וזכה באליפויות קרב 5 ובקפיצה למרחק. שיחק עם נבחרת ישראל בכדור-עף.
בשחקים
התגייס לחיל האוויר לאחר שירות בחיל המודיעין.  ב-1958 הצטרף לקורס טיס מספר 31 אותו סיים במגמת קרב ב-1960. בביה"ס…