דלג לתוכן הראשי

חנה קצמן (אנה גולדשטיין), בת 6 , הבריחה מהגטו

מאתחנה קצמן (אננה גולדשטיין)

ארץ לידהפולין
 "אני בת 4 גרה יחד עם סבא וסבתא, אבא שלי ברח בשנת 1939 מפולין לרוסיה הגרמנים שלטו בפולין כבשו את כל המדינה. אבא שלי אמר שזקנים וילדים הם לא בסכנה ואילו את הגברים יכולים לקחת למחנות עבודה או לשבי.
בסוף שנת 1940 הגרמנים החלו בהקמת גטו בורשה,  סגרו איזור של העיר והורו לכל היהודים לעבור לאיזור זה. הגיעו שמועות שזה רק השלב הראשון העברת כל היהודים למחנות השמדה. האוירה בגטו הייתה מאוד קשה האימה שלטה בכל פינה. אני זוכרת עד היום את הזמנים האלה למרות שהייתי רק בת 4. מה שאומר שהטראומה הייתה מאוד עמוקה. אבי, לפני שהפקיד אותי בידי הסבא והסבתא שלי,  אמר במילים אלה: "רק תשמרו לי על הילדה". הוא קנה לי בגדים חמים ונעליים וגם זה זכור לי עד היום.
כאשר התנאים בגטו התחילו להיות בלתי נסבלים סבא וסבתא שלי חיפשו דרך איך להוציא אותי מהגטו. הגטו היה מוקף חומה ובכל פתח עמדו שוטרים וחיילים גרמנים ולא נתנו לאף אחד לצאת לצד הפולני של העיר. סבא שלי מצא שתמורת שוחד בכסף רב אפשר להעביר אותי ואת דודתי אחות אמי דרך חור שבתוך החומה אנחנו עברנו לצד הפולני ונסענו למקום נופש. במקום זה הייתי עם דודתי במשך חודשיים גם לשם הגיעו הגרמנים. דודתי החליטה לשלוח אותי למשפחה שהייתה גרה מחוץ לורשה.

אח של אבי היה נשוי לאישה פולניה וזה אפשר להם לגור מחוץ לגטו. הבעיה הייתה איך לשלוח אותי אליהם. דודתי הביאה אותי לתחנת רכבת ציידה אותי בציור איך להגיע לבית דודי ודודתי. אני עליתי לרכבת התיישבתי ליד איזה אישה זרה וביקשתי אותה שאם יבואו לביקורת שתגיד שאני נוסעת איתה. הייתה לי חזות ארית וזה עזר לי לעבור את הנסיעה בשלום. ירדתי מהרכבת הסתכלתי בציור והתחלתי לצעוד לעבר ביתם. הגעתי אליהם דודי ודודתי שלא ידעו מתי בדיוק אגיע היו מלאי התפאלות שהגעתי לבד ללא ליווי. מיד הציעו כיבוד מאוד שמחתי כי הייתי רעבה. עכשיו התחיל השלב של החלפת השם היהודי שלי חנה גולדשטיין לשם פולני ואז בחרנו ביחד בהסכמתי ששמי יהיה אננה גודלבסקה. מאותו רגע אימצתי לעצמי את שמי החדש. קיבלתי בגדים חדשים ונראה היה כי חיי יהיו נעימים ובטוחים אבל לא להרבה זמן.
כעבור מספר שבועות גם לכאן הגיעו הגרמנים והיה פחד שאותי הילדה היהודיה יוציאו מהמשפחה ויימסרו לבית יתומים כפי שהיה עם ילדי יאנוש קורצאק. דודי ודודתי החליטו לעבור מקום מגורים שלא מכירים אותנו ואז עברנו לחלק הארי של ורשה. במשך שנתיים חיי התנהלו ללא פחד. אמנם לא הלכתי לבית ספר אבל למדתי בבית לקרוא ולכתוב, חשבון, גיאוגרפיה, מוזיקה ואפילו דודתי למדה אותי גם לרקוד את שיעורי הריקוד אהבתי במיוחד היו לי אפילו בגדים מיוחדים מנייר.
הסיוט התחיל כעבור שנתיים התחילו להגיע אלינו שמועות שהמשטרה הגרמנית הגסטפו חושדת שבמשפחה נמצאת ילדה יהודיה יום אחד הגיעו אנשי הגסטפו אל דודי ודודתי .
דודי שהיה יהודי ברח קודם.  אותי ואת דודתי לקחו לתחנת גסטפו שהיה מקום אימים ידוע שלשם רק נכנסים ויוצאים לעבר מחנות ההשמדה. למזלי הגדול, הודות לחזותי הסלבית אחרי 24 שעות חקירה, בין היתר בדיקת שיער האם הוא לא צבוע לבלונד, רישום הפרופיל שלי וידיעה מאוד טובה של התפילות הנוצריות, שחררו אותי ואת דודתי וחזרנו הביתה.
למרות שעברו מאז 75 שנים והנה אני יושבת עם נכדי אייל, כל רגע זכור לי. אימת רגעים אלה לא שוכחים אף פעם בחיים. למזלי הגדול ידעתי להשתקם ממאורעות איומים אלה. הם הפעם הראשונה שאני מעלה אותם ומספרת לדור הצעיר בחיי יומיום כל משפחתי ילדי ונכדי לא חיים בצל השואה בזה אני מרגישה את הניצחון האישי שלי על מפלצת הנאצים שבאו להשמיד כל יהודי בכל מקום."



תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

הנער ניצול השואה ששרד בהיותו בן 15 את מחנה מאוטהאוזן וזכה במדליית הכבוד במלחמת קוריאה

הוא שרד מחנה ריכוז  נאצי  (מאוטהאוזן, אוסטריה ) בתקופת השואה  ואחר כך  נלחם בגבורה  בצבא האמריקאי במלחמת קוריאה שם הגן בעצמו על אחת הגבעות החשובות בקרב בין האמריקאים לסינים בצפון קוריאה והציל את חייהם של 40 עמיתיו לפלוגה .  אחר כך נכלא במחנה שבויים סיני . מי הוא הצעיר היהודי ההונגרי טיבור רובין, ניצול השואה,  שזכה במדלית הכבוד מידי נשיא ארה"ב ?
טיבור "טד" רובין (באנגלית: Tibor "Ted" Rubin;‏ 18 ביוני 1929 - 5 בדצמבר 2015) היה ניצול שואה ממוצא הונגרי וגיבור מלחמה אמריקאי שעוטר במדליית הכבוד על פעולותיו במלחמת קוריאה. היה אחד משני מעוטרי מדליית הכבוד היהודים שנותרו בחיים, עד למותו.
במשך השנים הוגשו המלצות רבות להעניק לרב"ט טיבור רובין מדליות ועיטורים, המלצות אלו זכו להתעלמות ממניעים אנטישמיים.
ב-23 בספטמבר 2005 העניק נשיא ארצות הברית ג'ורג' ו. בוש את מדליית הכבוד לרב"ט טיבור רובין.
טיבור רובין התגורר בגרדן גרוב, קליפורניה.
ילדותו בהונגריה טיבור רובין נולד בפאסטו, עיירה הונגרית קטנה שחיו בה 120 משפחות יהודיות. אביו היה סנדלר והוא היה אחד מתוך שישה יל…

שבתאי קאנטור , בן 13, מסתתר בארובות הגג באקציות בגטו וילנה

עדות משנת 1946 , שבתאי קאנטור , בן 15 ( בן 8 עם פרוץ המלחמה)

נולדתי בשנת 1931 בעיירה קטנה יאזנה . אבי היה אופה ואמי ניהלה את הבית. למדתי ב"חדר"וראיתי חיים טובים עד שפרצה המלחמה והגיעו הגרמנים. הליטאים עשו יד אחד עם הגרמנים .
מרים ומלאי יגון היו החיים תחת עול השלטון הגרמני. כעבור חודש גזרו הגרמנים את גזירת הגטו בעיירה. בבוקר לא-עבות באו ליטאים וגרמנים חמושים ברובים , עברו מבית לבית וגרשו לגטו. המצב בגטו היה נורא ואיום. מדי פעם באו ליטאים וגרמנים הרגו וירו ושדדו.
היינו זמן מה בגטו ואז החליטו הנאצים להוביל את היהודים לבורות ההריגה. טיכסתי עצה עם אחי והחלטנו שאני אברח והוא יישאר עם אימא.
כל עזבתי את הורי ויצאתי לדרך. פרמתי והורדתי את הטלאי הצהוב. מצאתי בן-כפר ועגלה , קפצתי עליה ונסעתי לכפרים. אחר כך התגנבתי לבית אישה כפרית וביקשתי אוכל. התגנבתי לתוך גורן ללינת לילה. אחרי שלושה ימים הגעתי לקובנה. ישבתי על גג הקרון ונסעתי לוילנה.
בנסעי כך בדרך כאשר אני יושב על גג הקרון, ראיתי איך הובלו יהודים להורג . שמעתי צעקות ובכיות וליבי כאבמאד, שנגזר עלי להסתכל בדרכם האחרונה של יהודים. פרצתי בב…