דלג לתוכן הראשי

מסעות המוות של גדליה קיסלביץ (גרגורי קיסלביץ), ילד בן 5


אנחנו יודעים מתי אנו יוצאים מביתנו אך איננו יודעים מתי נחזור

מאתגדליה קיסלביץ (גרגורי קיסלביץ)
ארץ לידהמולדובה

מסעותיו של סבא גדליה קיסלביץ

אבא שלי גדליה קיסלביץ נולד, בעיירה ליפקן בתאריך 7.5.1936. כשהיה בגיל 5 פרצה מלחמת העולם השנייה ואבי עם משפחתו יצאו למסעות המוות אותם שרדו.
אבי, גדליה מספר:
"ברחוב שבו גרנו בעיירה ליפקן, גרו הדודים שלנו והיו לנו הרבה בני דודים, היינו כל הזמן ביחד ואחד עזר לשני. היינו משפחה אמידה וכסף לא היה חסר. לפני המלחמה היו קשרים הדוקים עם כל בני המשפחה. אני זוכר את הבית שלנו כאילו זה היה היום. הייתה לנו חצר ענקית והיו בה מחסנים. אבא שלי היה מתעסק במסחר. הרבה אנשים היו באים וקונים תרנגולות וגרעינים. אבא היה שולח קרונות עם טונות שלמות של תרנגולות מחוץ לליפקן; לבודפשט, בוקרשט, וינה, ברלין, פראג… אני זוכר את הקשר ההדוק בין האנשים. כשהיה מגיע הסתיו היינו קונים הרבה שזיפים כדי להכין  ריבות. מעמידים סיר נחושת ענק במרכז החצר ומכינים ריבת שזיפים. כל המשפחות התאספו במתחם החצר וכל החברה הצעירים עמדו סביב הסיר עם תרוודים מעץ וערבבו את הריבה. אחר כך חלקו לכולם ריבת שזיפים. היינו קרובים אחד לשני והכל עשינו יחד.
כאשר הגרמנים פלשו והמלחמה התחילה באזור, כולנו עזבנו את הבית בליפקן. אבא שלי הבין שלא נחזור וביקש מכל אחד לקחת אתו דברים מינימליים מהבית: מעט אוכל ושתייה. בגדי חורף ונעלי חורף. "אנחנו יודעים מתי אנחנו יוצאים מביתנו, אך אנחנו איננו יודעים מתי נחזור."

כולנו, הדודים ובני הדודים, ברחנו מהבית, בערך בתאריך 24-06-1941, לעיירה המרוחקת מהגבול הרומני וקרובה לליפקן. במקום שהייתה בו הפוגה מהאש, מעין הפסקת אש. אחרי יומיים שלושה הגרמנים והרומנים כבר הקיפו את המקום וקראו לנו להתייצב במרכז העיירה על מנת להחזיר אותנו הביתה. כמו שהם ידעו לשקר לכולם, כך הם שקרו לנו, ולמעשה החיילים הרומנים לקחו אותנו לצעדה שרבים לא שרדו אותה. וכך בתחילת יולי יצאנו מהעיירה והתחלנו ללכת בצעדת המוות לסטרסניסטריה כאשר כל הדרך חיילים מקיפים אותנו.
כולנו היינו עם טלאי צהוב ובכל יום הלכנו כ-15 ק"מ במשך כשלושה חודשים וכול מי שפיגר נורה בידי המלווים הרומנים. הלכנו כ-500 ק"מ עד שהגענו בסתיו באפיסת כוחות לחבל וורחובה. עד היום קשה לי להבין איך שרדנו את הצעדה הארורה הזאת כשכל כך הרבה אנשים, ילדים, תינוקות וזקנים מתו לצדי הדרך, כמו זבובים נפלו מרעב ואפיסת כוחות ומי שכשל בדרך במקום ירו בו.
לילד בן 5 זה מחזה נוראי.
בדרך אכלנו את מה שמצאו בדרכים. בהסתר חפרנו בידיים באדמה כדי למצוא אוכל. חלקנו לבני המשפחה את המעט שהיה. בגמר יום הליכה שהתמשך מהבוקר עד הערב השיירה לנה בחוץ. לפעמים תוך שהאנשים היו מסתכנים, הם היו חומקים מהשיירה והולכים לכפרים סמוכים לקבץ נדבות וכך הביאו למשפחתם משהו קטן לאכול בדרך. האוכלוסייה המקומית  שחיה תחת שלטון הכיבוש הייתה ידידותית והם אשר סיפקו לנו לחם, למי תמורת פריטי לבוש ולמי סתם מתוך רחמים.
אני זוכר שכשיצאנו לצעדת המוות הייתה אישה יפה, אינטליגנטית שהחזיקה ילדה על הידיים שלא הפסיקה לבכות. בדרך כשהרומני לא הסתכל, אנשים לקחו לאכול מה שמצאו באדמה, זרעים, תפוחי אדמה. כל מה שמצאו אכלנו. כנראה קבלתי קלקול קיבה ואמא לקחה אותי על הידיים. אחי איציק אמר לי לרדת מהידיים של אמא כי אם אמא תמות כולנו נמות. הוא בן 8 ואני בן 5 . אמרתי לאמא שאיציק צודק. הרי בזמן כזה אתה הופך להיות למבוגר. אמרתי לאמא שתשאיר אותי פה ושהם ילכו בלעדי. אמא לא הסכימה לעזוב אותי וכבר לא יכולתי ללכת על הרגליים, הייתי עייף וכל פעם הייתי צריך לרדת לשירותים, בצדי הדרך ואבדתי הרבה נוזלים. גם אני כמו הילדה התחלתי לבכות כי לא הרגשתי טוב.
 אמא שאלה את האישה למה הילדה שלך בוכה אז היא ענתה לה שהיא רעבה. ממש הולכת למות מרעב. ואמא שאלה ומה יש לך לתת לה? והאישה ענתה כי כל מה שיש לה זה רק בקבוק מים. אמא שלי אמרה לה את יודעת הילד שלי צמא מאוד, לי יש קצת קמח וקופסה תני לי קצת מים, נערבב קצת מים עם קמח תירס ותתני לבת שלך לאכול ואת תתני לי קצת מים לבן שלי. האישה  הסכימה וכך אני שתיתי מעט מים.
אני כילד בן 5  לא יכול לשכוח את האישה שכל מה שהיה לה זה רק בקבוק מים. בחיים היא לא הייתה מצליחה לשרוד. לא היה לה שום סיכוי להישאר בחיים. היא הייתה לבד ללא בעלה, כנראה לקחו אותו למקום אחר. או שנסע לאיזה שהוא מקום ונשאר שם בגלל המלחמה. היו הרבה משפחות שאחד מבני המשפחה נסע ונשאר במקום בגלל המלחמה ולא נפגש יותר עם המשפחה שלו. אני זוכר שאחד הדודים שלי התארח אצלנו בליפקן וגורש יחד אתנו מהעיירה ועד סוף המלחמה נשאר אתנו ואת המשפחה שלו כבר לא ראה יותר. הם נלקחו למחנות ולא שרדו אותם.
אבא שלי הבין את המשמעות ש"להיות בדרכים" וכל מה שהיה בבית דברי ערך, טבעת זהב טבעת נישואים הוא הכניס לתוך המגפיים שלו. עבור טבעת זהב קבל ככר לחם. בצורה כזו הלכנו. אני זוכר שהיינו הולכים על הכביש המון אנשים הלכו ומשני הצדדים היו תעלות ניקוז אנשים נפלו לתוכן מתים. במלחמה היו אוקראינים ששיתפו פעולה עם הגרמנים הלשינו והרגו יהודים שהסתתרו והיו גם כאלה שעזרו ליהודים. היו מקומות ואזורים בסביבה שלנו שהכריחו את האיכרים להרוג יהודים. רצו לקחת מהבית שלהם רהיטים: ארונות, שולחנות וכסאות ועל מנת שלא ייקחו להם הם הלשינו לגרמנים שיש פה יהודים. "יש פה יהודי בואו קחו אותו".
"היו גם רומנים מולדבים שבאו לשוטרים הרומנים ואמרו להם יש פה יהודים. שלמו להם כסף כדי שיהרגו אותם כי רצו לקבל את המגפיים הטובים שלהם. היו כל מיני אוקראינים חלקם טובים וחלקם אכזריים. היו מכניסים המון אנשים לתוך מחסן ענק, סוגרים את הדלת ולא נותנים לאף אחד לצאת עד שהם היו מתים
מקור וקרדיט : מאגר סיפורי מורשת, תכנית הקשר הרב דורי

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

הילד יוסי פלד , מסתתר אצל משפחה נוצרית בבלגיה

יוסי פלד נולד בבלגיה בשם יוסי מנדלביץ'. נולד בבלגיה בשם יוסף (ג'פקה) מנדלביץ' לשיינע ויענקל מנדלביץ'. בזמן מלחמת העולם השנייה נמסר עם אחיותיו למשפחה נוצרית מאמצת, שעִמה שהה עד גיל 8. אביו נספה באושוויץ. לאחר המלחמה חזרה אמו אל המשפחה הנוצרית לקחת אותם, ובעזרת הבריגדה היהודית הם עלו לארץ ישראל והתיישבו בקיבוץ נגבה. בשיחה עם דרור גלוברמן ל"אנשים", מספר פלד על הזיכרונות כילד יהודי בתקופת השואה: "היו מחביאים אותי במרתף", ומודה: "במרתף הזה חוויתי את הפחד הכי גדול בחיי". מכל משפחתו, רק אימו שרדה את המחנות, אבל את המפגש איתה פלד מתאר כטראומה: "בגיל שמונה, וללא הכנה מוקדמת הודיעו לי כי הוריי הנוצריים אינם ההורים האמיתיים שלי".

בראיון למעריב, 4 למאי 2016  :
"זאת טראומה שמלווה אותי כל ימי חיי”, משחזר השר לשעבר ואלוף (במיל’) יוסי פלד. “בגיל חצי שנה נמסרתי לידי משפחה נוצרית בבלגיה. היו לי הורים טובים, מספיק אוכל וגם צעצועים, מה שאפשר לי להיות ילד מאושר. ביום בהיר אחד, כששיחקתי בגינה מאחורי הבית הכפרי שלנו, בשכונה של אנטוורפן, האבא הנוצרי …

ילדי לנה קיכלר: שמעון הלר שהפך לטייס קרב בחיל האוויר הישראלי

סא"ל הלר שמעון

בשואה נולדתי בקרקוב, ב 12.10.36 למשפחה לא דתית. אבי גמר את האוניברסיטה המפורסמת של קרקוב "יגלונסקה" ועבד כעורך דין. אני הייתי בן יחיד. את מלחמת העולם השנייה שרדתי במזל ובעזרת אנשים אצילי נפש. כאשר המצב החמיר לקח אותי דודי (שהיה פולני ונשוי לאחות אבי) אליהם לדירה בפראגה – וורשה. שם שהיתי חודשים אחדים, בתנאים מגבילים מאוד- איסור על תנועה וכל רעש במהלך היום בדירה, עד שובו של הדוד בערב. מכרה של הדוד , אשה ליטאית צעירה ואצילת נפש בשם לידיה פלייטס הקדישה את חייה לי והצילה אותי. כשנתיים חיינו בכפר נידח 43 ק"מ מקרקוב. אני תחת זהות בדויה ועם שיער צבוע לבלונד, כל זאת בסיכון חייה, גם לאחר שהכסף עבור אחזקתי הפסיק להגיע.

הורי לא שרדו את המלחמה.
בסוף המלחמה החזירה אותי לידיה פלייטס ליהדות ומסרה אותי למוסד יהודי בוורשה. ושוב למזלי, עוד אישה אצילת נפש, ניצולת שואה בעצמה, ששמה לנה קיכלר לקחה אותי למוסד לילדים ניצולים. בגלל מצב בריאותי הירוד נשלחתי למוסד הבראה ב"זקופנה". התנכלויות אנטישמיות שלוו בירי על בית היתומים אלצו את לנה לברוח מפולין.
תקומה 
לנה קיכלר הצליחה…

ילדים בשואה שהפכו להיות טייסי קרב בחיל האוויר : רס"ן אומשוויף צבי ז''ל

רס"ן אומשוויף צבי ז''ל


בשואה  מ-1939 עד 1943 המשפחה גרה בגטו בלבוב. ב-1943 הועברה למחנה הריכוז אשוויץ ונרשמה כאסירים פוליטיים. צבי היה ילד בן 6 כאשר קועקע על ידו המספר 103796. אביו, ברנרד, יחד עם עוד מדען, חקרו את החיסון כנגד מחלת הטיפוס. כנראה שזו הסיבה להגנה מסוימת לה זכתה המשפחה. ב-1945 עם שחרור המחנה, הוא צעד יחד עם אמו ב"צעדת המוות". אביו הוצא כנראה להורג. כשהגיע לברלין, אמו נפטרה מטיפוס, הועבר ע"י ידידת אמו ד"ר אנה וייס, למנזר בסלובקיה, בו שהה עד סוף 1947 יחד עם עוד יתומים יהודים.
תקומה
ב-1947 אותר על-ידי דודו דולק עמישב ועלה ארצה דרך צרפת. התגורר עם דודו מספר שנים ואז אומץ על-ידי משפחת ארנון בקיבוץ עין המפרץ. עלייתו ארצה הייתה בלתי ליגאלית, הוא התחזה לבן נוסף של אישה עם ילד ששרדו את השואה. צבי גדל והתחנך במוסד החינוכי המשותף לעין המפרץ ולכפר מסריק. היה ספורטאי מחונן וזכה באליפויות קרב 5 ובקפיצה למרחק. שיחק עם נבחרת ישראל בכדור-עף.
בשחקים
התגייס לחיל האוויר לאחר שירות בחיל המודיעין.  ב-1958 הצטרף לקורס טיס מספר 31 אותו סיים במגמת קרב ב-1960. בביה"ס…