דלג לתוכן הראשי

נעמי ליכטהויז , בת 8 : "הייתי מסתירה את הטלאי הצהוב ומסתובבת ברחובות וכך השגתי קצת מזון."

שמי נעמי ליכטהויז ואני בחרתי לספר לכם את סיפור השואה שלי.


נולדתי בשנת 1934 בעיר צ'רנוביץ שבבוקובינה.בפרוץ המלחמה הייתי בת שש והיכרותי הראשונה עם המלחמה הייתה הפצצה אווירית של הגרמנים על עירינו, הייתה זו חוויה נוראית שעד היום במלחמות שאנו חווינו בארץ העבירה בי פחד וחרדה. כל שנות המלחמה היינו תחת כיבוש גרמני. כל היהודים הועברו לגטו, וזיכרוני משם הוא מכאיב מאוד.

אבי נלקח מאתנו למחנה עבודה בלתי ידוע. נפרדנו ממנו ומאז לא ידענו כל שנות המלחמה אם הוא חי או לא. נשארנו בגטו סבי, אמי, אני ודודיי עם נשותיהן וילדיהם. לאחר שלושה חודשים לערך, קיבלנו אישור לחזור לביתנו. חזרנו אמי, סבי ואני, אחד מדודיי ומשפחתו.
זמן קצר לאחר ששבנו הביתה נלקח דודי ומשפחתו לטרנסניסטריה ונספו בדרך. בכל אותו זמן הסתובבנו עם טלאי צהוב וחיינו בפחד תמידי, שכן האוקראינים רכבו על סוסים ברחובות וירו לעבר הבתים. בכל פעם ששמענו יריות, הסתתרנו במקום אחר. פעם בעליית הגג, פעם במרתף ולעיתים הסתירו אותנו זוג נוצרים שגרו בשכנות.
מיותר, לציין שחזרנו לבית ריק, אוכל היה בקושי, אני הייתי ילדה בלונדינית ונראיתי כנוצרייה. הייתי מסתירה את הטלאי הצהוב ומסתובבת ברחובות וכך השגתי קצת מזון.
מקרה אחד שזכור לי טוב, הוא שיום אחד, אחת השכנות שהייתה נוצרייה השאירה אותי בביתה לבד ועל השולחן הייתה צלחת מלאה בעוגות. ישבתי והסתכלתי, אך לא העזתי לקחת. כאשר השכנה חזרה הביתה וראתה כי לא נגעתי בעוגות, היא נתנה לי צלחת עם כמה פרוסות עוגה שאקח הביתה למשפחתי.
אינני זוכרת איך העברתי את חמשת שנות המלחמה, שכן צעצועים ומשחקים לא היו לי למעט הדובי הצהוב שהיה לי. ולמעשה היה חברי היחיד. סבי לימד אותי לקרוא ולכתוב את מילותיי הראשונות בעברית ובגרמנית.
באחד מן הימים עת סבי אמי ואני נמצאים בבית, נפרצה הדלת ונכנסו שני קציני אס אס ושני אוקראינים. הם כיוונו אקדח אלי ואל אימי, אשר תפסה אותי וחיבקה אותי חזק וניסתה להסתיר אותי בזרועותיה. הקצינים הכו את אמי קשות, עד כדי כך שחודשים אחרי המקרה לא שמעה באזניה.
קצין האס אס שאל את האוקראיני האם לירות, וזה הנהן עם הראש לחיוב. באותו הרגע סבי שהיה בעל זקן לבן ועור צחור עם עיניים כחולות, נפל לרגליו, תפס את רגלו של הקצין וביקש שיהרגו אותו ולא אותי ואת אמי. אלה היו שניות של אימה שלא אשכח כל חיי. וברגע של חסד, החליטו לחוס עלינו ולעזוב אותנו לנפשנו.
באותו רגע, ידענו כי בפעם הבאה כבר לא נינצל ועלינו לברוח מהר. בלילה ברחנו אל זוג הנוצרים שגרו בשכנות ונשארנו שם עד סוף המלחמה, כאשר שמענו את הטנקים הרוסים.
זמן מה אחרי סוף המלחמה, קיבלנו ידיעה שאבי חי והוא נמצא ברומניה. באותה העת הועברו פתקאות בסתר בין הצד הרוסי לצד הרומני וקיבלנו פתק מאבי שהוא בחיים ומתגעגע אלינו. בהמשך קיבלנו אישור לעבור לצד הרומני ונפגשנו שוב עם אבי.
לצערי סבי נותר בצד הרוסי שכן לא נתנו לו לעבור ומאז לא ראיתי אותו יותר.


תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

הנער ניצול השואה ששרד בהיותו בן 15 את מחנה מאוטהאוזן וזכה במדליית הכבוד במלחמת קוריאה

הוא שרד מחנה ריכוז  נאצי  (מאוטהאוזן, אוסטריה ) בתקופת השואה  ואחר כך  נלחם בגבורה  בצבא האמריקאי במלחמת קוריאה שם הגן בעצמו על אחת הגבעות החשובות בקרב בין האמריקאים לסינים בצפון קוריאה והציל את חייהם של 40 עמיתיו לפלוגה .  אחר כך נכלא במחנה שבויים סיני . מי הוא הצעיר היהודי ההונגרי טיבור רובין, ניצול השואה,  שזכה במדלית הכבוד מידי נשיא ארה"ב ?
טיבור "טד" רובין (באנגלית: Tibor "Ted" Rubin;‏ 18 ביוני 1929 - 5 בדצמבר 2015) היה ניצול שואה ממוצא הונגרי וגיבור מלחמה אמריקאי שעוטר במדליית הכבוד על פעולותיו במלחמת קוריאה. היה אחד משני מעוטרי מדליית הכבוד היהודים שנותרו בחיים, עד למותו.
במשך השנים הוגשו המלצות רבות להעניק לרב"ט טיבור רובין מדליות ועיטורים, המלצות אלו זכו להתעלמות ממניעים אנטישמיים.
ב-23 בספטמבר 2005 העניק נשיא ארצות הברית ג'ורג' ו. בוש את מדליית הכבוד לרב"ט טיבור רובין.
טיבור רובין התגורר בגרדן גרוב, קליפורניה.
ילדותו בהונגריה טיבור רובין נולד בפאסטו, עיירה הונגרית קטנה שחיו בה 120 משפחות יהודיות. אביו היה סנדלר והוא היה אחד מתוך שישה יל…

שבתאי קאנטור , בן 13, מסתתר בארובות הגג באקציות בגטו וילנה

עדות משנת 1946 , שבתאי קאנטור , בן 15 ( בן 8 עם פרוץ המלחמה)

נולדתי בשנת 1931 בעיירה קטנה יאזנה . אבי היה אופה ואמי ניהלה את הבית. למדתי ב"חדר"וראיתי חיים טובים עד שפרצה המלחמה והגיעו הגרמנים. הליטאים עשו יד אחד עם הגרמנים .
מרים ומלאי יגון היו החיים תחת עול השלטון הגרמני. כעבור חודש גזרו הגרמנים את גזירת הגטו בעיירה. בבוקר לא-עבות באו ליטאים וגרמנים חמושים ברובים , עברו מבית לבית וגרשו לגטו. המצב בגטו היה נורא ואיום. מדי פעם באו ליטאים וגרמנים הרגו וירו ושדדו.
היינו זמן מה בגטו ואז החליטו הנאצים להוביל את היהודים לבורות ההריגה. טיכסתי עצה עם אחי והחלטנו שאני אברח והוא יישאר עם אימא.
כל עזבתי את הורי ויצאתי לדרך. פרמתי והורדתי את הטלאי הצהוב. מצאתי בן-כפר ועגלה , קפצתי עליה ונסעתי לכפרים. אחר כך התגנבתי לבית אישה כפרית וביקשתי אוכל. התגנבתי לתוך גורן ללינת לילה. אחרי שלושה ימים הגעתי לקובנה. ישבתי על גג הקרון ונסעתי לוילנה.
בנסעי כך בדרך כאשר אני יושב על גג הקרון, ראיתי איך הובלו יהודים להורג . שמעתי צעקות ובכיות וליבי כאבמאד, שנגזר עלי להסתכל בדרכם האחרונה של יהודים. פרצתי בב…