דלג לתוכן הראשי

נעמי ליכטהויז , בת 8 : "הייתי מסתירה את הטלאי הצהוב ומסתובבת ברחובות וכך השגתי קצת מזון."

שמי נעמי ליכטהויז ואני בחרתי לספר לכם את סיפור השואה שלי.


נולדתי בשנת 1934 בעיר צ'רנוביץ שבבוקובינה.בפרוץ המלחמה הייתי בת שש והיכרותי הראשונה עם המלחמה הייתה הפצצה אווירית של הגרמנים על עירינו, הייתה זו חוויה נוראית שעד היום במלחמות שאנו חווינו בארץ העבירה בי פחד וחרדה. כל שנות המלחמה היינו תחת כיבוש גרמני. כל היהודים הועברו לגטו, וזיכרוני משם הוא מכאיב מאוד.

אבי נלקח מאתנו למחנה עבודה בלתי ידוע. נפרדנו ממנו ומאז לא ידענו כל שנות המלחמה אם הוא חי או לא. נשארנו בגטו סבי, אמי, אני ודודיי עם נשותיהן וילדיהם. לאחר שלושה חודשים לערך, קיבלנו אישור לחזור לביתנו. חזרנו אמי, סבי ואני, אחד מדודיי ומשפחתו.
זמן קצר לאחר ששבנו הביתה נלקח דודי ומשפחתו לטרנסניסטריה ונספו בדרך. בכל אותו זמן הסתובבנו עם טלאי צהוב וחיינו בפחד תמידי, שכן האוקראינים רכבו על סוסים ברחובות וירו לעבר הבתים. בכל פעם ששמענו יריות, הסתתרנו במקום אחר. פעם בעליית הגג, פעם במרתף ולעיתים הסתירו אותנו זוג נוצרים שגרו בשכנות.
מיותר, לציין שחזרנו לבית ריק, אוכל היה בקושי, אני הייתי ילדה בלונדינית ונראיתי כנוצרייה. הייתי מסתירה את הטלאי הצהוב ומסתובבת ברחובות וכך השגתי קצת מזון.
מקרה אחד שזכור לי טוב, הוא שיום אחד, אחת השכנות שהייתה נוצרייה השאירה אותי בביתה לבד ועל השולחן הייתה צלחת מלאה בעוגות. ישבתי והסתכלתי, אך לא העזתי לקחת. כאשר השכנה חזרה הביתה וראתה כי לא נגעתי בעוגות, היא נתנה לי צלחת עם כמה פרוסות עוגה שאקח הביתה למשפחתי.
אינני זוכרת איך העברתי את חמשת שנות המלחמה, שכן צעצועים ומשחקים לא היו לי למעט הדובי הצהוב שהיה לי. ולמעשה היה חברי היחיד. סבי לימד אותי לקרוא ולכתוב את מילותיי הראשונות בעברית ובגרמנית.
באחד מן הימים עת סבי אמי ואני נמצאים בבית, נפרצה הדלת ונכנסו שני קציני אס אס ושני אוקראינים. הם כיוונו אקדח אלי ואל אימי, אשר תפסה אותי וחיבקה אותי חזק וניסתה להסתיר אותי בזרועותיה. הקצינים הכו את אמי קשות, עד כדי כך שחודשים אחרי המקרה לא שמעה באזניה.
קצין האס אס שאל את האוקראיני האם לירות, וזה הנהן עם הראש לחיוב. באותו הרגע סבי שהיה בעל זקן לבן ועור צחור עם עיניים כחולות, נפל לרגליו, תפס את רגלו של הקצין וביקש שיהרגו אותו ולא אותי ואת אמי. אלה היו שניות של אימה שלא אשכח כל חיי. וברגע של חסד, החליטו לחוס עלינו ולעזוב אותנו לנפשנו.
באותו רגע, ידענו כי בפעם הבאה כבר לא נינצל ועלינו לברוח מהר. בלילה ברחנו אל זוג הנוצרים שגרו בשכנות ונשארנו שם עד סוף המלחמה, כאשר שמענו את הטנקים הרוסים.
זמן מה אחרי סוף המלחמה, קיבלנו ידיעה שאבי חי והוא נמצא ברומניה. באותה העת הועברו פתקאות בסתר בין הצד הרוסי לצד הרומני וקיבלנו פתק מאבי שהוא בחיים ומתגעגע אלינו. בהמשך קיבלנו אישור לעבור לצד הרומני ונפגשנו שוב עם אבי.
לצערי סבי נותר בצד הרוסי שכן לא נתנו לו לעבור ומאז לא ראיתי אותו יותר.


תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

הילד יוסי פלד , מסתתר אצל משפחה נוצרית בבלגיה

יוסי פלד נולד בבלגיה בשם יוסי מנדלביץ'. נולד בבלגיה בשם יוסף (ג'פקה) מנדלביץ' לשיינע ויענקל מנדלביץ'. בזמן מלחמת העולם השנייה נמסר עם אחיותיו למשפחה נוצרית מאמצת, שעִמה שהה עד גיל 8. אביו נספה באושוויץ. לאחר המלחמה חזרה אמו אל המשפחה הנוצרית לקחת אותם, ובעזרת הבריגדה היהודית הם עלו לארץ ישראל והתיישבו בקיבוץ נגבה. בשיחה עם דרור גלוברמן ל"אנשים", מספר פלד על הזיכרונות כילד יהודי בתקופת השואה: "היו מחביאים אותי במרתף", ומודה: "במרתף הזה חוויתי את הפחד הכי גדול בחיי". מכל משפחתו, רק אימו שרדה את המחנות, אבל את המפגש איתה פלד מתאר כטראומה: "בגיל שמונה, וללא הכנה מוקדמת הודיעו לי כי הוריי הנוצריים אינם ההורים האמיתיים שלי".

בראיון למעריב, 4 למאי 2016  :
"זאת טראומה שמלווה אותי כל ימי חיי”, משחזר השר לשעבר ואלוף (במיל’) יוסי פלד. “בגיל חצי שנה נמסרתי לידי משפחה נוצרית בבלגיה. היו לי הורים טובים, מספיק אוכל וגם צעצועים, מה שאפשר לי להיות ילד מאושר. ביום בהיר אחד, כששיחקתי בגינה מאחורי הבית הכפרי שלנו, בשכונה של אנטוורפן, האבא הנוצרי …

ילדי לנה קיכלר: שמעון הלר שהפך לטייס קרב בחיל האוויר הישראלי

סא"ל הלר שמעון

בשואה נולדתי בקרקוב, ב 12.10.36 למשפחה לא דתית. אבי גמר את האוניברסיטה המפורסמת של קרקוב "יגלונסקה" ועבד כעורך דין. אני הייתי בן יחיד. את מלחמת העולם השנייה שרדתי במזל ובעזרת אנשים אצילי נפש. כאשר המצב החמיר לקח אותי דודי (שהיה פולני ונשוי לאחות אבי) אליהם לדירה בפראגה – וורשה. שם שהיתי חודשים אחדים, בתנאים מגבילים מאוד- איסור על תנועה וכל רעש במהלך היום בדירה, עד שובו של הדוד בערב. מכרה של הדוד , אשה ליטאית צעירה ואצילת נפש בשם לידיה פלייטס הקדישה את חייה לי והצילה אותי. כשנתיים חיינו בכפר נידח 43 ק"מ מקרקוב. אני תחת זהות בדויה ועם שיער צבוע לבלונד, כל זאת בסיכון חייה, גם לאחר שהכסף עבור אחזקתי הפסיק להגיע.

הורי לא שרדו את המלחמה.
בסוף המלחמה החזירה אותי לידיה פלייטס ליהדות ומסרה אותי למוסד יהודי בוורשה. ושוב למזלי, עוד אישה אצילת נפש, ניצולת שואה בעצמה, ששמה לנה קיכלר לקחה אותי למוסד לילדים ניצולים. בגלל מצב בריאותי הירוד נשלחתי למוסד הבראה ב"זקופנה". התנכלויות אנטישמיות שלוו בירי על בית היתומים אלצו את לנה לברוח מפולין.
תקומה 
לנה קיכלר הצליחה…

ילדים בשואה שהפכו להיות טייסי קרב בחיל האוויר : רס"ן אומשוויף צבי ז''ל

רס"ן אומשוויף צבי ז''ל


בשואה  מ-1939 עד 1943 המשפחה גרה בגטו בלבוב. ב-1943 הועברה למחנה הריכוז אשוויץ ונרשמה כאסירים פוליטיים. צבי היה ילד בן 6 כאשר קועקע על ידו המספר 103796. אביו, ברנרד, יחד עם עוד מדען, חקרו את החיסון כנגד מחלת הטיפוס. כנראה שזו הסיבה להגנה מסוימת לה זכתה המשפחה. ב-1945 עם שחרור המחנה, הוא צעד יחד עם אמו ב"צעדת המוות". אביו הוצא כנראה להורג. כשהגיע לברלין, אמו נפטרה מטיפוס, הועבר ע"י ידידת אמו ד"ר אנה וייס, למנזר בסלובקיה, בו שהה עד סוף 1947 יחד עם עוד יתומים יהודים.
תקומה
ב-1947 אותר על-ידי דודו דולק עמישב ועלה ארצה דרך צרפת. התגורר עם דודו מספר שנים ואז אומץ על-ידי משפחת ארנון בקיבוץ עין המפרץ. עלייתו ארצה הייתה בלתי ליגאלית, הוא התחזה לבן נוסף של אישה עם ילד ששרדו את השואה. צבי גדל והתחנך במוסד החינוכי המשותף לעין המפרץ ולכפר מסריק. היה ספורטאי מחונן וזכה באליפויות קרב 5 ובקפיצה למרחק. שיחק עם נבחרת ישראל בכדור-עף.
בשחקים
התגייס לחיל האוויר לאחר שירות בחיל המודיעין.  ב-1958 הצטרף לקורס טיס מספר 31 אותו סיים במגמת קרב ב-1960. בביה"ס…