מאת : פולי טובמן , גלובס
כפר קטן בשם צ'רנורוצ'יה בבלארוס
היה החסד של סבתא קלרה, שהייתה בת 6 כשנשארה לבד לחלוטין. אביה נשלח לחזית עם הצבא
האדום, ואמה וסבה, ככל הנראה, נורו למוות בחיסול הגטו שבו היו. אחותה הגדולה רוזה
הייתה ילדה חולה ונשלחה למרכז רפואי בקווקז כדי להבריא. יום אחד הנאצים הגיעו לשם,
העמיסו את כל הילדים היהודים על רכבים וירו בהם בהרים. היא הייתה בת 11 במותה.
אחותה
הגדולה שורה בת ה-14, ואחיה הקטן גיניק שהיה רק בן 3, נעלמו יום אחד תוך כדי מנוסה
מהנאצים וסבתא שלי מצאה את עצמה פתאום לבד. היא זוכרת איך היא רצה לבד בשדה,
שיירות של נאצים נוסעים מסביבה, והיא רק בוכה ובוכה ובוכה. עד היום היא לא יודעת
מה קרה לשורה ולגיניק. הריצה המטורפת הזו, לשום מקום ולכל מקום, הצילה את חייה.
סבתא קלרה הגיעה לצ'רנורוצ'יה. זקן הכפר ארגן אספת חירום, הניח את סבתא שלי על
השולחן בחדר הקטן מול כל התושבים, והודיע - 'צריך להציל את הילדה היהודיה הזו'.
וכך היה.
מדי שבוע, במשך שלוש שנים, קלרה עברה מבית לבית כך שכולם היו שותפים בעבירה שעונשה
מוות ואיש לא הלשין לנאצים. תושבי הכפר קראו לסבתא שלי ילדת האלוהים. הם האמינו
שבזכות החסד שעשו עמה, הנאצים לא באו לקחת את הנערים והנערות מעל גיל 14 לעבודות
פרך בגרמניה. אחרי שהצבא האדום שחרר את בלארוס, אנשי הכפר הביאו את סבתא שלי לבית
יתומים, כדי שאביה, עת יחזור מהמלחמה, יוכל למצוא אותה. וכך באמת היה. שניים
מתושבי הכפר, אליסבטה ויפים צ'ייקוב, שסעדו את סבתי כשהייתה ילדה קטנה מפוחדת
וחולה מאוד, הפכו לחסידי אומות העולם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה