דלג לתוכן הראשי

נחמה טק , בת 11, המצוד בתחנת הרכבת

בולק , בן דוד של המשפחה מצליח להשיג להם תעודות זהות חדשות של פולנים.

"במשפחתנו אבי ואני היינו דומים ביותר לגויים, אחותי  מעט פחות, , אך אמי ללא ספק , הייתה נראית יהודייה.

אחותי הייתה בת חמש עשרה ואני בת אחת עשרה והוחלט להעביר אותנו למסתור במשפחה פולניה.

נסעתי עם אמי ברכבת מלובלין לורשה , מתחזים לפולנים. הגענו בבוקר חשוך . הנוסעים המשיכו לרדת מהרכבת ואז הבחנתי באנשי הגסטפו המפוזרים לאורך הרציף , ורעד בלתי-רצוני הציף אותי ואחריו הרגשתי לחץ נוסף של ידה של אמי. בירכתי על קירבתה , עתה היא נטעה בי אומץ.

כשהמשיכו הנוסעים למלא את הרציף , התחילו הנאצים , בזריזות ובנחישות , להסתובב ביניהם . פה ושם נתלווה צעיר פולני לגרמני , ואז שמעתי את המילים המוכרות , "יודה" , "יודה" . הם האירו את פני הנוסעים בפנסים. אלו שנבחרו נדחפו בגסות לכיון בניין סמוך.  הצעיר הפולני סייע לגסטפו לזהות יהודים בזהות שאולה.


 ככל שהוסיפו הנוסעים להגיע לרציף , התחילו הנאצים ועוזריהם לנוע ביתר מהירות , כאילו קיימים דחיפות וחיפזון נוראיים. הארת פני הנוסעים בפנסים , הלכה וגברה . ליהודים היו עיניים עצובות. ידענו שניתן לזהות יהודים על פי עיניים עצובות אלה . דבר ידוע ומוכר לכל .  כבר בלובלין  אמרו לי הורי , חזרו ואמר , "העמידי פנים שאת שמחה. תחשבי על דברים שמחים. את חייבת להשתדל שעינייך יהיו שמחות ! בלי עיניים עצובות" .

באדישות מעושה  התבוננתי בדיסקרטיות בתנועות אחוזות התזזית של אנשי הגסטפו והקשבתי למילים  "יודה " , "יודה" .

תהיתי מדוע הדבר קורה כאן. הלא ורשה הייתה אמורה להיות מקום בטוח. איך ידעו הנאצים שיהודים רבים כל כך מגיעים לכאן ?

התקדמנו באיטיות לכיוון השער יחד עם ההמון הזורם. אבי הלך במרחק קצר מאחורינו. העמדתי פנים שאינני רואה את אנשי הגסטפו החגים מסביב. כשאמי הושיטה את התעודות שלנו, הנאצי בשער כמעט שלא הביט בהם. הוא חייך אלי וליטף את שערי הבלונדיני.  בזווית עיני ראיתי שאבי עבר את הבדיקה, בנועזות ובנחישות קרא לכרכרה , ועד מהרה היינו בדרכנו לביתו של בולק.

הסכנה הייתה עדיין קיימת ברחובות בחלק הארי של ורשה.  במאמציהם לתפוס יהודים בזהות שאולה , נעזרו הנאצים במשתפי פעולה פולנים. בדרך כלל היו אלה טיפוסים שחיו בשולי החברה, בעיקר סחטנים. הם איימו בחשיפה, ובאופן עצמאי הצליחו לסחוט כסף מידי היהודים עד שלא נותר כבר מה לסחוט, ואז , לעתים קרובות , הסגירו את קורבנותיהם לידי הגסטפו. הפולנים היו מסוגלים לזהות יהודים ביתר קלות מהגרמנים, ולכן אלה מבינינו שחיו בחלק הארי של העיר ורשה, פחדו מהם יותר משפחדו מפני הגרמנים. לא הייתה לנו כל דרך לדעת אם פולני מסוים הוא ידיד או אויב. באותם הימים היהודים נראו מפוחדים . הם התהלכו בזהירות , נעדרי ביטחון עצמי, רובם התאמצו נואשות להפוך לבלתי נראים . למרבה האירוניה, דווקא מאמצים אלה הם שגרמו להם לבלוט בשטח עוד יותר."

מקור וקרדיט :
  נחמה טק , דמעות כבושות , סיפור של ילדות אבודה , יד ושם  , תש"ס , 2000


תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

הילד יוסי פלד , מסתתר אצל משפחה נוצרית בבלגיה

יוסי פלד נולד בבלגיה בשם יוסי מנדלביץ'. נולד בבלגיה בשם יוסף (ג'פקה) מנדלביץ' לשיינע ויענקל מנדלביץ'. בזמן מלחמת העולם השנייה נמסר עם אחיותיו למשפחה נוצרית מאמצת, שעִמה שהה עד גיל 8. אביו נספה באושוויץ. לאחר המלחמה חזרה אמו אל המשפחה הנוצרית לקחת אותם, ובעזרת הבריגדה היהודית הם עלו לארץ ישראל והתיישבו בקיבוץ נגבה. בשיחה עם דרור גלוברמן ל"אנשים", מספר פלד על הזיכרונות כילד יהודי בתקופת השואה: "היו מחביאים אותי במרתף", ומודה: "במרתף הזה חוויתי את הפחד הכי גדול בחיי". מכל משפחתו, רק אימו שרדה את המחנות, אבל את המפגש איתה פלד מתאר כטראומה: "בגיל שמונה, וללא הכנה מוקדמת הודיעו לי כי הוריי הנוצריים אינם ההורים האמיתיים שלי".

בראיון למעריב, 4 למאי 2016  :
"זאת טראומה שמלווה אותי כל ימי חיי”, משחזר השר לשעבר ואלוף (במיל’) יוסי פלד. “בגיל חצי שנה נמסרתי לידי משפחה נוצרית בבלגיה. היו לי הורים טובים, מספיק אוכל וגם צעצועים, מה שאפשר לי להיות ילד מאושר. ביום בהיר אחד, כששיחקתי בגינה מאחורי הבית הכפרי שלנו, בשכונה של אנטוורפן, האבא הנוצרי …

ילדי לנה קיכלר: שמעון הלר שהפך לטייס קרב בחיל האוויר הישראלי

סא"ל הלר שמעון

בשואה נולדתי בקרקוב, ב 12.10.36 למשפחה לא דתית. אבי גמר את האוניברסיטה המפורסמת של קרקוב "יגלונסקה" ועבד כעורך דין. אני הייתי בן יחיד. את מלחמת העולם השנייה שרדתי במזל ובעזרת אנשים אצילי נפש. כאשר המצב החמיר לקח אותי דודי (שהיה פולני ונשוי לאחות אבי) אליהם לדירה בפראגה – וורשה. שם שהיתי חודשים אחדים, בתנאים מגבילים מאוד- איסור על תנועה וכל רעש במהלך היום בדירה, עד שובו של הדוד בערב. מכרה של הדוד , אשה ליטאית צעירה ואצילת נפש בשם לידיה פלייטס הקדישה את חייה לי והצילה אותי. כשנתיים חיינו בכפר נידח 43 ק"מ מקרקוב. אני תחת זהות בדויה ועם שיער צבוע לבלונד, כל זאת בסיכון חייה, גם לאחר שהכסף עבור אחזקתי הפסיק להגיע.

הורי לא שרדו את המלחמה.
בסוף המלחמה החזירה אותי לידיה פלייטס ליהדות ומסרה אותי למוסד יהודי בוורשה. ושוב למזלי, עוד אישה אצילת נפש, ניצולת שואה בעצמה, ששמה לנה קיכלר לקחה אותי למוסד לילדים ניצולים. בגלל מצב בריאותי הירוד נשלחתי למוסד הבראה ב"זקופנה". התנכלויות אנטישמיות שלוו בירי על בית היתומים אלצו את לנה לברוח מפולין.
תקומה 
לנה קיכלר הצליחה…

ילדים בשואה שהפכו להיות טייסי קרב בחיל האוויר : רס"ן אומשוויף צבי ז''ל

רס"ן אומשוויף צבי ז''ל


בשואה  מ-1939 עד 1943 המשפחה גרה בגטו בלבוב. ב-1943 הועברה למחנה הריכוז אשוויץ ונרשמה כאסירים פוליטיים. צבי היה ילד בן 6 כאשר קועקע על ידו המספר 103796. אביו, ברנרד, יחד עם עוד מדען, חקרו את החיסון כנגד מחלת הטיפוס. כנראה שזו הסיבה להגנה מסוימת לה זכתה המשפחה. ב-1945 עם שחרור המחנה, הוא צעד יחד עם אמו ב"צעדת המוות". אביו הוצא כנראה להורג. כשהגיע לברלין, אמו נפטרה מטיפוס, הועבר ע"י ידידת אמו ד"ר אנה וייס, למנזר בסלובקיה, בו שהה עד סוף 1947 יחד עם עוד יתומים יהודים.
תקומה
ב-1947 אותר על-ידי דודו דולק עמישב ועלה ארצה דרך צרפת. התגורר עם דודו מספר שנים ואז אומץ על-ידי משפחת ארנון בקיבוץ עין המפרץ. עלייתו ארצה הייתה בלתי ליגאלית, הוא התחזה לבן נוסף של אישה עם ילד ששרדו את השואה. צבי גדל והתחנך במוסד החינוכי המשותף לעין המפרץ ולכפר מסריק. היה ספורטאי מחונן וזכה באליפויות קרב 5 ובקפיצה למרחק. שיחק עם נבחרת ישראל בכדור-עף.
בשחקים
התגייס לחיל האוויר לאחר שירות בחיל המודיעין.  ב-1958 הצטרף לקורס טיס מספר 31 אותו סיים במגמת קרב ב-1960. בביה"ס…