בעיירה אוווצק הוסתרנו שוב אצל משפחה פולנית נוצריה.
לאחר שאחותי עזבה הפך האוכל לבעייה גדולה יותר בעבורי. מרתה , האישה הפולניה, אשתו של טוסייק שדאג
להסתיר אותנו , לא דאגה לנו לאוכל . לפעמים הייתי מצליחה לקנות בעיר לחם ובחשאי
הייתי לועסת אותו .
הייתי רעבה כל הזמן בבית המסתור אצל הפולנים ובאחד הימים , כשהייתי רעבה במיוחד , נכנעתי
ולקחתי לעצמי פרוסת לחם מתוך המטבח שלהם. היא גילתה זאת וצעקה עלי .
המשכתי לסבול רעב , ומדי פעם הייתי שוב הולכת לעיר
וקונה לחם ולועסת הפרוסות לאט לאט בכנסייה שם מצאתי מפלט זמני.
בבדידותי
ובמצוקתי גיליתי את הספרייה הציבורית באוטוווצק . היא הפכה לידידתי , ועד מהרה
הפכתי לקוראת נלהבת. לעתים קראתי ספר ביום.
מרתה , הפולניה, חזרה יום אחד מעבודתה והתחילה לצעוק
עלי ברגע שעברה את מפתן הדלת . לדבריה , שאל אותה מישהו " את מרעיבה את בת
אחותך למוות , עד כדי שהמסכנה צריכה לקנות לעצמה לחם? " כשהיא מניפה בפני את אגרופה , צווחה , "
מה יש לך? את רוצה לבייש אותי , את רוצה
לקלקל את שמי הטוב? "
במשך זמן מה לאחר פרשה זו התרחקתי מכל החנויות . לבסוף חזרתי שוב לקנות
לחם, אך הייתי זהירה הרבה יותר , ודאגתי לערוך את כל קניותי רחוק ככל האפשר מהרובע
שלנו. רובד נוסף של סודיות, משולב בפחד מגילוי , הפך לחלק מהוייתי. כל חיי סבבו
סביב הסתרה : הסתרת מחשבות , הסתרת רגשות , הסתרת מעשים , הסתרת מידע. לעתים
הרגשתי עצמי כרובוט של פחד , תמיד במצב הכן, תמיד פוחדת שמשהו גורלי עלול להתגלות.
העברתי את הימים בדרכים שונות , אך בערבים הקשבתי תמיד
לשריקות הרכבת . קולות אלה הוסיפו ממד חיובי לחיי . השריקות הביאו אתם הבטחה
וסימלו את האפשרות שמישהו יגיע על מנת לקחת אותי מפה. שריקות הרכבת בחשכה עוררו בי
ציפיות חזקות ליום שיבואו לחלץ אותו מהמסתור בבית המשפחה הפולנית.
מקור וקרדיט :
נחמה
טק , דמעות כבושות , סיפור של ילדות אבודה , יד ושם , תש"ס , 2000
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה