מאת: זולה זוהר
בקיץ 1939
נסענו מגדיניה לוורשה כדי לבקר את המשפחה שלי.
בקיץ הזה היה צריך להיות יום הולדתי ה-7 וידעתי איזו מתנה אקבל. סוף סוף
הייתי צריכה לקבל מיטה של מבוגרים ולא של תינוקות, ביחד עם מצעים בצבע לבן
וורוד ושמי רקום עליהם. לא קיבלתי את המתנה בסוף כי ב -1 בספטמבר באותה שנה
החלה מלחמת העולם השנייה והבריחה שלנו
מוורשה, בירת פולין החלה.
תחילה ברחנו
לדנמרק אבל הגרמנים פלשו לדנמרק זמן קצר אחרי זה. חיינו בדנמרק והעמדנו פנים
שאנחנו משפחה לא יהודית, משפחת סוונסון הדנית. אני הייתי צריכה לדבר דנית
שוטפת כדי שהגרמנים לא יגלו שאני ילדה יהודיה מפולין.
ב-1943 כבר
ידענו שהגרמנים שולחים את היהודים למחנות מוות. אנחנו ברחנו כמו כל יהדות דנמרק
יחד עם לוחמי החופש הדנים בסירות של דייגים לשבדיה שהייתה מדינה נייטרלית. על
הבריחה הזאת אני רוצה לספר.
הבריחה מדנמרק
לשבדיה
בוקר אחד
נסענו לעיירת דגים קטנה. לילדים היה אסור לדעת את שמה. אנחנו היינו ארבעתנו
אבא, אמא, אני ואחותי עם שתי מזוודות גדולות, אני הייתי עם תיק בית הספר והלבישו
לי שתי שמלות מתחת למעיל החורפי. נכנסנו לחשמלית ולא ישבנו במקומות הישיבה,
אלא עמדנו על הפלטפורמה עם המזוודות והרגשתי שנורא דוחפים אותנו, ממש דחפו אותנו
מכל הצדדים.
אני אומרת
לאבי בשקט: למה דוחפים אותנו כל כך?
אבא הראה לי
להסתכל החוצה וראיתי מלא צבא גרמני וכל הדנים ניסו להסתיר אותנו מפני הגרמנים בלי
להגיד מילה. הגענו לכתובת של הדייגים ומצאנו רק את האם בבית ואחרי כמה זמן
הופיע שוטר דני. כל אנשי המשטרה הדנית שיתפו פעולה עם לוחמי החופש. השוטר
הדני אמר שאי אפשר להפליג היום לשבדיה מפני שפתאום הגרמנים שלחו צבא לעיירה.
לא ידענו מה
לעשות, אנחנו עזבנו כבר את הבית כמה ימים קודם ולא היה לנו לאן ללכת. הופיע דייג
והוא אמר שזה לא ברור והוא יברר ואבא שלי אמר לו להיזהר שמסוכן בשבילו להסתובב.
הדייג חייך. הוא לבש מעיל גדול והוא פתח את המעיל, היו לו תפורים בתוך הבטנה
סכינים גדולים של דייגים.
נשארנו עם האם
שהייתה מאוד עצבנית. היא אמרה שכל לילה הבנים שלה ובעלה מסתכנים והעצבים שלה כבר
היו מתוחים מאוד. ישבנו יחד כמה שעות, ניהיה חושך ובאו הדייגים וסיפרו שאלמנה
יהודיה עם שני ילדים שכבר הייתה באחת הסירות סירבה לצאת מהסירה. היא אמרה שהיא לא
חוזרת לגרמנים והיא תזרוק את עצמה ואת הילדים לים. בגלל זה החליטו לצאת כבר הלילה.
במלחמה אין ביטוח, צריך להעיז.
הגענו לסירה.
זאת היית סירת מנוע. ירדנו למטה, הייתה שם כבר משפחה אחת. יצאנו בחושך לים.
אחרי זמן קצר נהיה לנו מאוד חם כי כולנו היינו לבושים בהמון שכבות עם כל הבגדים
שלנו עלינו. כל פעם מישהו יצא ואני נרדמתי. כשהתעוררתי ראיתי שאבא ואחותי יצאו
לסיפון למעלה. יצאתי החוצה, דייג אחד כיסה אותי עם רשת דייגים.
היה חשוך
מאוד. פתאום נפלו פצצות והייתה אש ופיצוצים וזיקוקים על השמיים השחורים. שמענו גם
אווירון וראינו את קרני האור המחפשות את האווירון. אני הייתי מוקסמת ממה שראיתי.
פתאום הרגשתי את אבא שזחל אליי וסיפר לי שאחותי חולה מאוד במחלת ים וכמעט נפלה
למים. הוא שאל אותי איך אני מרגישה. אני הסתכלתי אליו בעיניים נוצצות ואמרתי
"אבא, איזו חוויה". הייתי ילדה, לא הבנתי שהגרמנים הגיעו והם עלולים
לתפוס אותנו ולשלוח אותנו למחנות. ראינו אוניות שיטור גרמניות, שרדפו אחרינו
עם אורות.
אבא נבהל מאד.
כשגדלתי, סיפר לי שבאותו רגע החליט שאם אניות השיטור הגרמניות תופסות אותנו, הוא
יזרוק אותי ואת אחותי למים, כי עדיף לו שנמות בטביעה בקרח של הים הצפוני מאשר
שנישלח למחנות המוות של הנאצים.
הדייגים
הסבירו שאנחנו צריכים להגיע למים הטריטוריאלים של שבדיה, לשם לגרמנים אסור להיכנס.
פתאום התחילו הפצצות של אווירונים בריטים. אניות השיטור הגרמניות נבהלו
מהאווירונים הבריטים וקיבלו הוראה לחזור. ניצלנו!!! שמחנו כל כך. זאת הייתה הקלה
גם בשביל הדייגיים.
המשכנו בחושך
לכיוון שבדיה. אחרי זמן מה ראינו אדמה וחיילים. היו שמועות, שרובן לא היו נכונות,
שחלק מהדייגים הדנים היו מביאים את היהודים לגרמניה ומסגירים את היהודים לנאצים.
החיילים שקיבלו את פנינו על אדמת שבדיה היו נראים עם מדים גרמנים. אני הרגשתי שאבא
תופס אותי ואת אחותי חזק. אבא היה בטוח שהחיילים הם גרמנים.
פתאום אנחנו
שומעים: "ברוכים הבאים לשבדיה!". אבא עזב את כתפינו ואמר "חשבתי
שזה גרמנים. המדים שלהם מאוד דומים למדים של גרמנים."
עלינו על אדמת שבדיה וניצלנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה