דלג לתוכן הראשי

הילד חזי קלוד , בן 4 , מוסתר לבדו בכפר צ'כי בתקופת השואה

מאתחזי קלוד (קלוד)
ארץ לידהצ'כיה

אני חזי קלוד נולדתי בברנו שבצ'כיה בשנת 1939 בנם של ליצי והנס קלוד ונכד לארנסט ואלזה שטיינר ויוסף ולאה קלוד.
בחודש הולדתי פרצה מלחמת העולם השנייה וגרמניה פלשה לפולין, גרמניה דרשה לספח את חבל הסודטים כאשר בריטניה הסכימה לדרישה הגרמנית וחתמה על הסכם מינכן "הידוע לשימצה" לוויתור מצד צ'כוסלובקיה לדרישות הגרמניות כאילו למנוע מלחמה שלא נמנע. 
בסוף חודש אוגוסט (1939) פלשו הגרמנים לפולין וכמה חודשי אחר כך השתלטו על צ'כיה והקימו שלטון של פרוטקטורט "שמשמעותו שליטה במחוזות בוהמיה ומורביה". פיטורי הממשלה הנבחרת וחיסול כל המוסדות הממלכתיים דמוקרטיים ומינוי פקידים משתפי פעולה .
מאותו פרק זמן החלו התנכלויות והצרת צעדיהם של היהודים הגבלת חופש תנועה. בשנת 1940 החלו הטרנספורטים "למחוזות המזרח בטענה לשיקום מחדש" דרך טרזינשטט שהיה מחנה ריכוז לדוגמא עבור הצלב האדום ותעמולה כוזבת של הנאצים – כמה טוב ליהודים. משם פונו למזרח פולין אושוויץ מנסק ומקומות נוספים ברוסיה הלבנה.
כל יום התווספו צווים חדשים להתייצבות במקומות כינוס באזור תכנת הרכבת של ברנו .הוריי נכנסו ללחץ וחיפשו מקום מסתור לעבור את התקופה הקשה הזאת שתיהיה קצרה ביותר. מצאו מקום בכפר קדרים זברצלאבץ, שהיה מרוחק מברנו כשעה וחצי נסיעה ברכבת ועוד כשעה מתחנת הרכבת בכרכרת סוסים עד לבית המשפחה ששמשה למסתור, לא ניתן להסתיר את כל המשפחה כך, רק אני נשארתי במסתור בזהות בדויה של בן משפחה.

שם החל תהליך הסתגלות שלי וההכרה המשפחה, התיידדות איטית עם ילדי השכנים ולשמור בסוד את הסיבה האמתית להצטרפותי למשפחת שמרדה. הכרת הסביבה בית המלאכה ליצור קרמיקה. במה אפשר לגעת ובמה לא ממה להיזהר לא לעשות נזק ולא ליפול לבריכות החמר ולא להתקרב לאורבת הסוס. להכיר את הדרך למחצבות החמר והחורשות סביב, ולדעת לזהות את פירות היער ומה כדי לזלול ומה לאסוף. באמצע הכפר זרם נחל שהילדים היו דגים בו והם היו מיומנים בדייג ואני העירוני לא הצלחתי לדוג אפילו דג פורל קטן אחד והייתי מאוד מאוכזב. בתקופה שהיה יותר קריר והיה קשה להיכנס לנחל הילדים ארגנו אופניים ולמדתי לרכב על אופנים מתחת לרמה ולעבור על גשרונים מעל הנחל שנדרש אז אומץ רב. לא פעם נפלתי.
בימי ראשון התקיימו טקסים בכיכר ליד הכנסייה כשהצבא הגרמני מביא תזמורת קטנה שנקראה קנון גולש שזה נגרר של סירי בישול עם ארובה גבוהה והיו מחלקים לילדים מרק ולחם וסוכריות ובתום הארוחה והמשחקים בנשק וברכבים שלהם. אז היו מתחילים לשאול את הילדים שהיו במפגש הזה האם הם זוכרים את החייל שהיה מתופף בתוף או את הנגן באקורדיון והיו מספרים לנו שאנשים זרים גרמו לכך שהם לא אתנו… ומי שיודע על אורחים לא מוכרים שהתארחו בביתם או אצל השכנים.
עזרנו להכין פירות יבשים (תפוחי עץ אגסים שזיפים שחורים) שהפירות היבשים שהיו מיובשים בגגות מתחת לרעפים. וגם למדנו להכין מלכודות לארנבים ולחוגלות כדי להשיג מזון. התקופה הזאת הייתה קשה וכל המזון שיוצר על ידי החקלאים השכנים הוחרם ונשדד על ידי החיילים הגרמניים. בתקופה זאת של מחסור ורעב. תמיד חלמתי הרבה על הוריי שהם מביאים לי מטעמים ועוגיות שאהבתי ולא הבנתי למה הם לא נמצאים איתי כמו ילדי הכפר האחרים שחיו עם כל הוריהם.
לקראת החורף של השנה האחרונה אסרו עליי להסתובב לבד ללא השגחה של הבת הגדולה של המשפחה . לאחר שהתחילו להפשיר השלגים נשמעו יותר ויותר דיבורים על סיום המלחמה, נראו יותר ויותר להקות גדולות של מפציצים שלמדנו לזהות לפי רעש המנועים ונשמעו גם הדים של הפצצות ופיצוצים גם התנועה של רכבים גרמניים עברו דרך הכפר. יום אחד ארזו לי תרמיל והלכנו ברגל לכפר אחר ששם חיכינו לאוטובוס שאיתו ניסע חזרה לברנו לפגוש את הוריי כששאלתי למה לא חוזרים ברכבת שאהבתי לנסוע בה, אמרו לי שאין עכשיו רכבות ובגלל ההפצצות זה מסוכן התאכזבתי כשהגענו לתחנת האוטובוסים בברנו והוריי לא היו שם אז היא הסבירה לי קוויאתה בת המשפחה שליוותה אותי שנפגוש את אמי בדרך לכיוון הבית. הייתי מאוד נרגש מכייון שהרבה זמן לא ראיתי אותה וגם כעסתי שהיא לא באה לבקר אותי. אז אחרי זמן קצר נפגשנו והלכנו עד שהחשיך וחזרתי סוף סוף הביתה.
קיוויתי לפגוש את אבי שלא ידעתי מה קורה איתו ולשאלותיי אמרה לי אמי שהוא כנראה יחזור כשתיגמר המלחמה הסופית. ההפצצות הלכו וגברו וכל יום היינו יורדים למקלט גם ביום וגם בלילה הפיצוצים ששמענו היו מיום ליום מפחידים יותר והאזעקות נעשו בלתי פוסקות והשהיה במקלט היתה רצופה במשך ימים שלא נראו לי עוברים ויהי לזה סוף .עד שהיגיע מכר של  דיירי המקלט והודיע בשמחה שהלחימה בברנו הסתיימה! אז יצאנו בזהירות החוצה לרחוב וחשכו עיני. הרחוב היה מלא ברעפים וזכוכיות חלקי חלונות והמון ארגזי תחמושת פגזים ופצצות והרבה חיילים עם דגלים אדומים של הצבא האדום חלקם שיכורים וחלקם עצובים ובוכים ופתאום אנחנו רואים שחיילים יורים לכיוון השמים כי הגיעו מטוסים גרמניים ואני זוכר שמאוד נבהלנו ורצנו לכיוון המקלט שהיה בתוך הבית ואז אחרי שעה הלכנו לדירה שלנו לראות עם יש נזקים ואם הדירה לא נשדדה. לשמחת אמי, הכל היה בסדר אפילו הממתקים האהובים שלי נמצאו.
מקור וקרדיט : מאגר סיפורי מורשת , תכנית הקשר הרב דורי

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

הילד יוסי פלד , מסתתר אצל משפחה נוצרית בבלגיה

יוסי פלד נולד בבלגיה בשם יוסי מנדלביץ'. נולד בבלגיה בשם יוסף (ג'פקה) מנדלביץ' לשיינע ויענקל מנדלביץ'. בזמן מלחמת העולם השנייה נמסר עם אחיותיו למשפחה נוצרית מאמצת, שעִמה שהה עד גיל 8. אביו נספה באושוויץ. לאחר המלחמה חזרה אמו אל המשפחה הנוצרית לקחת אותם, ובעזרת הבריגדה היהודית הם עלו לארץ ישראל והתיישבו בקיבוץ נגבה. בשיחה עם דרור גלוברמן ל"אנשים", מספר פלד על הזיכרונות כילד יהודי בתקופת השואה: "היו מחביאים אותי במרתף", ומודה: "במרתף הזה חוויתי את הפחד הכי גדול בחיי". מכל משפחתו, רק אימו שרדה את המחנות, אבל את המפגש איתה פלד מתאר כטראומה: "בגיל שמונה, וללא הכנה מוקדמת הודיעו לי כי הוריי הנוצריים אינם ההורים האמיתיים שלי".

בראיון למעריב, 4 למאי 2016  :
"זאת טראומה שמלווה אותי כל ימי חיי”, משחזר השר לשעבר ואלוף (במיל’) יוסי פלד. “בגיל חצי שנה נמסרתי לידי משפחה נוצרית בבלגיה. היו לי הורים טובים, מספיק אוכל וגם צעצועים, מה שאפשר לי להיות ילד מאושר. ביום בהיר אחד, כששיחקתי בגינה מאחורי הבית הכפרי שלנו, בשכונה של אנטוורפן, האבא הנוצרי …

ילדי לנה קיכלר: שמעון הלר שהפך לטייס קרב בחיל האוויר הישראלי

סא"ל הלר שמעון

בשואה נולדתי בקרקוב, ב 12.10.36 למשפחה לא דתית. אבי גמר את האוניברסיטה המפורסמת של קרקוב "יגלונסקה" ועבד כעורך דין. אני הייתי בן יחיד. את מלחמת העולם השנייה שרדתי במזל ובעזרת אנשים אצילי נפש. כאשר המצב החמיר לקח אותי דודי (שהיה פולני ונשוי לאחות אבי) אליהם לדירה בפראגה – וורשה. שם שהיתי חודשים אחדים, בתנאים מגבילים מאוד- איסור על תנועה וכל רעש במהלך היום בדירה, עד שובו של הדוד בערב. מכרה של הדוד , אשה ליטאית צעירה ואצילת נפש בשם לידיה פלייטס הקדישה את חייה לי והצילה אותי. כשנתיים חיינו בכפר נידח 43 ק"מ מקרקוב. אני תחת זהות בדויה ועם שיער צבוע לבלונד, כל זאת בסיכון חייה, גם לאחר שהכסף עבור אחזקתי הפסיק להגיע.

הורי לא שרדו את המלחמה.
בסוף המלחמה החזירה אותי לידיה פלייטס ליהדות ומסרה אותי למוסד יהודי בוורשה. ושוב למזלי, עוד אישה אצילת נפש, ניצולת שואה בעצמה, ששמה לנה קיכלר לקחה אותי למוסד לילדים ניצולים. בגלל מצב בריאותי הירוד נשלחתי למוסד הבראה ב"זקופנה". התנכלויות אנטישמיות שלוו בירי על בית היתומים אלצו את לנה לברוח מפולין.
תקומה 
לנה קיכלר הצליחה…

ילדים בשואה שהפכו להיות טייסי קרב בחיל האוויר : רס"ן אומשוויף צבי ז''ל

רס"ן אומשוויף צבי ז''ל


בשואה  מ-1939 עד 1943 המשפחה גרה בגטו בלבוב. ב-1943 הועברה למחנה הריכוז אשוויץ ונרשמה כאסירים פוליטיים. צבי היה ילד בן 6 כאשר קועקע על ידו המספר 103796. אביו, ברנרד, יחד עם עוד מדען, חקרו את החיסון כנגד מחלת הטיפוס. כנראה שזו הסיבה להגנה מסוימת לה זכתה המשפחה. ב-1945 עם שחרור המחנה, הוא צעד יחד עם אמו ב"צעדת המוות". אביו הוצא כנראה להורג. כשהגיע לברלין, אמו נפטרה מטיפוס, הועבר ע"י ידידת אמו ד"ר אנה וייס, למנזר בסלובקיה, בו שהה עד סוף 1947 יחד עם עוד יתומים יהודים.
תקומה
ב-1947 אותר על-ידי דודו דולק עמישב ועלה ארצה דרך צרפת. התגורר עם דודו מספר שנים ואז אומץ על-ידי משפחת ארנון בקיבוץ עין המפרץ. עלייתו ארצה הייתה בלתי ליגאלית, הוא התחזה לבן נוסף של אישה עם ילד ששרדו את השואה. צבי גדל והתחנך במוסד החינוכי המשותף לעין המפרץ ולכפר מסריק. היה ספורטאי מחונן וזכה באליפויות קרב 5 ובקפיצה למרחק. שיחק עם נבחרת ישראל בכדור-עף.
בשחקים
התגייס לחיל האוויר לאחר שירות בחיל המודיעין.  ב-1958 הצטרף לקורס טיס מספר 31 אותו סיים במגמת קרב ב-1960. בביה"ס…