דלג לתוכן הראשי

עדותה של חביבה ברך : לשתוק. לא לבכות, ולחכות ללילה, שאהיה לבד כדי שאוכל לבכות.





"שמי חביבה. בפולין קראו לי בשם אחר, אבל כשהגעתי לארץ החליפו את שמי לחביבה.

נולדתי בפולין וחייתי שם באזור כפרי ליד לובלין.

אבא שלי נולד בכפר גדול. הוא היה סוחר תבואות והיו לו הרבה קשרים עם פולנים ויהודים מהסביבה. ההכרות הזאת עזרה לנו מאוד בהמשך דרכנו.

המלחמה פרצה ב-39. אנחנו המשכנו לחיות באותו מקום, וקיווינו מאוד שדבר לא יקרה, אבל המציאות הייתה שונה. הגזירות הלכו וגברו והיינו חייבים לנטוש את הבית שלנו. לקחת מה שניתן היה לקחת, ולהתחיל לנדוד מכפר לכפר, ומגורן לגורן. היינו חייבים להסתתר אך בכל כפר ניסינו ליצור קשר עם אנשים שהורי הכירו, ולבקש מהם עזרה.

יותר מאוחר כבר לא הייתה ברירה והיינו חייבים לבנות בונקר בשדה ולהסתתר באופן מוחלט במשך היום. רק בערב יכולנו לצאת, לחפש אוכל, לחפש נדבות. היו ימים, הרבה ימים, שחיינו רק מהשלג.

כך עברו הימים עד שהבנו שהסכנה גדולה ואנחנו חייבים להיפרד. הורי החליטו לחפש מוצא בשבילי כדי שמישהו מהמשפחה יישאר בחיים.

אבי קשר קשר עם איכר בכפר, לא רחוק מהבונקר שבו היינו. זו הייתה משפחה עם ילד אחד שלא תיפקד כראוי. לא היו להם יותר ילדים והם היו זקוקים מאוד לידיים עובדות ולחברת ילדים לבין שלהם. המשפחה הזו הסכימה לקחת אותי וכך נפרדתי מההורים בתקווה שאראה אותם שוב - אך זה לא קרה.

יום אחד החלטתי לבוא ולבקר את ההורים. לקחתי את הפרות ויצאתי לשדה. הלכתי לאזור שבו ישבה המשפחה, לאזור הבונקר, למקום שבו היה הבית האחרון שלנו. התקרבתי לשם, היו שם הרבה ילדים שרעו את הפרות הם הכירו אותי כשייכת למשפחה וצעקו לי מרחוק:

'תברחי משם, תברחי מהר, לקחו את ההורים שלך, תלכי מפה'. חזרתי הביתה.

באותו הערב, מאוחר יותר, לקח אותי הגוי שבביתו הסתתרתי לאורווה ואמר לי:

'תשמעי, המצב הוא כזה, את צריכה להבטיח לי שאת שותקת, את לא בוכה, את לא צועקת, את רק שומעת מה שאני אומר לך, ותזכרי כאן בצד יש לי קלשון…'

ואכן, הברירה היחידה שהייתה לי כדי שאוכל להמשיך לחיות, הייתה לשתוק. לא לבכות, ולחכות ללילה, שאהיה לבד כדי שאוכל לבכות.

הגענו לתקופה של סוף 44 תחילת 45. הרוסים נכנסו לאזור שלנו. הקצין שלהם, שהיה יהודי, שם לו למטרה להתעניין בכל כפר אם יש ילדים יהודים כדי שיוכל להציל אותם.
הקצין ניסה להתיידד איתי, לדבר איתי פולנית, לדבר איתי אידיש, לתת לי סוכריות, היו לו ודאי כוונות טובות אבל אני נשארתי חשדנית.

הוא הבטיח שיעזור לי לחפש את המשפחה שלי.

אחרי תלאות רבות הגענו ללובלין, מלובלין עברנו ללודז' ובלודז' נכנסתי לבית יתומים. בעזרת רכזי תנועות שונות הגעתי לקבוצת דרור.

באפריל 46 הגעתי לארץ, לקיבוץ יגור, לחברת נוער, ומאז החיים התחילו להתגלגל".



תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

ילדי לנה קיכלר: שמעון הלר שהפך לטייס קרב בחיל האוויר הישראלי

סא"ל הלר שמעון

בשואה נולדתי בקרקוב, ב 12.10.36 למשפחה לא דתית. אבי גמר את האוניברסיטה המפורסמת של קרקוב "יגלונסקה" ועבד כעורך דין. אני הייתי בן יחיד. את מלחמת העולם השנייה שרדתי במזל ובעזרת אנשים אצילי נפש. כאשר המצב החמיר לקח אותי דודי (שהיה פולני ונשוי לאחות אבי) אליהם לדירה בפראגה – וורשה. שם שהיתי חודשים אחדים, בתנאים מגבילים מאוד- איסור על תנועה וכל רעש במהלך היום בדירה, עד שובו של הדוד בערב. מכרה של הדוד , אשה ליטאית צעירה ואצילת נפש בשם לידיה פלייטס הקדישה את חייה לי והצילה אותי. כשנתיים חיינו בכפר נידח 43 ק"מ מקרקוב. אני תחת זהות בדויה ועם שיער צבוע לבלונד, כל זאת בסיכון חייה, גם לאחר שהכסף עבור אחזקתי הפסיק להגיע.

הורי לא שרדו את המלחמה.
בסוף המלחמה החזירה אותי לידיה פלייטס ליהדות ומסרה אותי למוסד יהודי בוורשה. ושוב למזלי, עוד אישה אצילת נפש, ניצולת שואה בעצמה, ששמה לנה קיכלר לקחה אותי למוסד לילדים ניצולים. בגלל מצב בריאותי הירוד נשלחתי למוסד הבראה ב"זקופנה". התנכלויות אנטישמיות שלוו בירי על בית היתומים אלצו את לנה לברוח מפולין.
תקומה 
לנה קיכלר הצליחה…

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

ילדים בשואה שהפכו להיות טייסי קרב בחיל האוויר : רס"ן אומשוויף צבי ז''ל

רס"ן אומשוויף צבי ז''ל


בשואה  מ-1939 עד 1943 המשפחה גרה בגטו בלבוב. ב-1943 הועברה למחנה הריכוז אשוויץ ונרשמה כאסירים פוליטיים. צבי היה ילד בן 6 כאשר קועקע על ידו המספר 103796. אביו, ברנרד, יחד עם עוד מדען, חקרו את החיסון כנגד מחלת הטיפוס. כנראה שזו הסיבה להגנה מסוימת לה זכתה המשפחה. ב-1945 עם שחרור המחנה, הוא צעד יחד עם אמו ב"צעדת המוות". אביו הוצא כנראה להורג. כשהגיע לברלין, אמו נפטרה מטיפוס, הועבר ע"י ידידת אמו ד"ר אנה וייס, למנזר בסלובקיה, בו שהה עד סוף 1947 יחד עם עוד יתומים יהודים.
תקומה
ב-1947 אותר על-ידי דודו דולק עמישב ועלה ארצה דרך צרפת. התגורר עם דודו מספר שנים ואז אומץ על-ידי משפחת ארנון בקיבוץ עין המפרץ. עלייתו ארצה הייתה בלתי ליגאלית, הוא התחזה לבן נוסף של אישה עם ילד ששרדו את השואה. צבי גדל והתחנך במוסד החינוכי המשותף לעין המפרץ ולכפר מסריק. היה ספורטאי מחונן וזכה באליפויות קרב 5 ובקפיצה למרחק. שיחק עם נבחרת ישראל בכדור-עף.
בשחקים
התגייס לחיל האוויר לאחר שירות בחיל המודיעין.  ב-1958 הצטרף לקורס טיס מספר 31 אותו סיים במגמת קרב ב-1960. בביה"ס…