דלג לתוכן הראשי

עדותה של חביבה ברך : לשתוק. לא לבכות, ולחכות ללילה, שאהיה לבד כדי שאוכל לבכות.





"שמי חביבה. בפולין קראו לי בשם אחר, אבל כשהגעתי לארץ החליפו את שמי לחביבה.

נולדתי בפולין וחייתי שם באזור כפרי ליד לובלין.

אבא שלי נולד בכפר גדול. הוא היה סוחר תבואות והיו לו הרבה קשרים עם פולנים ויהודים מהסביבה. ההכרות הזאת עזרה לנו מאוד בהמשך דרכנו.

המלחמה פרצה ב-39. אנחנו המשכנו לחיות באותו מקום, וקיווינו מאוד שדבר לא יקרה, אבל המציאות הייתה שונה. הגזירות הלכו וגברו והיינו חייבים לנטוש את הבית שלנו. לקחת מה שניתן היה לקחת, ולהתחיל לנדוד מכפר לכפר, ומגורן לגורן. היינו חייבים להסתתר אך בכל כפר ניסינו ליצור קשר עם אנשים שהורי הכירו, ולבקש מהם עזרה.

יותר מאוחר כבר לא הייתה ברירה והיינו חייבים לבנות בונקר בשדה ולהסתתר באופן מוחלט במשך היום. רק בערב יכולנו לצאת, לחפש אוכל, לחפש נדבות. היו ימים, הרבה ימים, שחיינו רק מהשלג.

כך עברו הימים עד שהבנו שהסכנה גדולה ואנחנו חייבים להיפרד. הורי החליטו לחפש מוצא בשבילי כדי שמישהו מהמשפחה יישאר בחיים.

אבי קשר קשר עם איכר בכפר, לא רחוק מהבונקר שבו היינו. זו הייתה משפחה עם ילד אחד שלא תיפקד כראוי. לא היו להם יותר ילדים והם היו זקוקים מאוד לידיים עובדות ולחברת ילדים לבין שלהם. המשפחה הזו הסכימה לקחת אותי וכך נפרדתי מההורים בתקווה שאראה אותם שוב - אך זה לא קרה.

יום אחד החלטתי לבוא ולבקר את ההורים. לקחתי את הפרות ויצאתי לשדה. הלכתי לאזור שבו ישבה המשפחה, לאזור הבונקר, למקום שבו היה הבית האחרון שלנו. התקרבתי לשם, היו שם הרבה ילדים שרעו את הפרות הם הכירו אותי כשייכת למשפחה וצעקו לי מרחוק:

'תברחי משם, תברחי מהר, לקחו את ההורים שלך, תלכי מפה'. חזרתי הביתה.

באותו הערב, מאוחר יותר, לקח אותי הגוי שבביתו הסתתרתי לאורווה ואמר לי:

'תשמעי, המצב הוא כזה, את צריכה להבטיח לי שאת שותקת, את לא בוכה, את לא צועקת, את רק שומעת מה שאני אומר לך, ותזכרי כאן בצד יש לי קלשון…'

ואכן, הברירה היחידה שהייתה לי כדי שאוכל להמשיך לחיות, הייתה לשתוק. לא לבכות, ולחכות ללילה, שאהיה לבד כדי שאוכל לבכות.

הגענו לתקופה של סוף 44 תחילת 45. הרוסים נכנסו לאזור שלנו. הקצין שלהם, שהיה יהודי, שם לו למטרה להתעניין בכל כפר אם יש ילדים יהודים כדי שיוכל להציל אותם.
הקצין ניסה להתיידד איתי, לדבר איתי פולנית, לדבר איתי אידיש, לתת לי סוכריות, היו לו ודאי כוונות טובות אבל אני נשארתי חשדנית.

הוא הבטיח שיעזור לי לחפש את המשפחה שלי.

אחרי תלאות רבות הגענו ללובלין, מלובלין עברנו ללודז' ובלודז' נכנסתי לבית יתומים. בעזרת רכזי תנועות שונות הגעתי לקבוצת דרור.

באפריל 46 הגעתי לארץ, לקיבוץ יגור, לחברת נוער, ומאז החיים התחילו להתגלגל".



תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

הנער ניצול השואה ששרד בהיותו בן 15 את מחנה מאוטהאוזן וזכה במדליית הכבוד במלחמת קוריאה

הוא שרד מחנה ריכוז  נאצי  (מאוטהאוזן, אוסטריה ) בתקופת השואה  ואחר כך  נלחם בגבורה  בצבא האמריקאי במלחמת קוריאה שם הגן בעצמו על אחת הגבעות החשובות בקרב בין האמריקאים לסינים בצפון קוריאה והציל את חייהם של 40 עמיתיו לפלוגה .  אחר כך נכלא במחנה שבויים סיני . מי הוא הצעיר היהודי ההונגרי טיבור רובין, ניצול השואה,  שזכה במדלית הכבוד מידי נשיא ארה"ב ?
טיבור "טד" רובין (באנגלית: Tibor "Ted" Rubin;‏ 18 ביוני 1929 - 5 בדצמבר 2015) היה ניצול שואה ממוצא הונגרי וגיבור מלחמה אמריקאי שעוטר במדליית הכבוד על פעולותיו במלחמת קוריאה. היה אחד משני מעוטרי מדליית הכבוד היהודים שנותרו בחיים, עד למותו.
במשך השנים הוגשו המלצות רבות להעניק לרב"ט טיבור רובין מדליות ועיטורים, המלצות אלו זכו להתעלמות ממניעים אנטישמיים.
ב-23 בספטמבר 2005 העניק נשיא ארצות הברית ג'ורג' ו. בוש את מדליית הכבוד לרב"ט טיבור רובין.
טיבור רובין התגורר בגרדן גרוב, קליפורניה.
ילדותו בהונגריה טיבור רובין נולד בפאסטו, עיירה הונגרית קטנה שחיו בה 120 משפחות יהודיות. אביו היה סנדלר והוא היה אחד מתוך שישה יל…

שבתאי קאנטור , בן 13, מסתתר בארובות הגג באקציות בגטו וילנה

עדות משנת 1946 , שבתאי קאנטור , בן 15 ( בן 8 עם פרוץ המלחמה)

נולדתי בשנת 1931 בעיירה קטנה יאזנה . אבי היה אופה ואמי ניהלה את הבית. למדתי ב"חדר"וראיתי חיים טובים עד שפרצה המלחמה והגיעו הגרמנים. הליטאים עשו יד אחד עם הגרמנים .
מרים ומלאי יגון היו החיים תחת עול השלטון הגרמני. כעבור חודש גזרו הגרמנים את גזירת הגטו בעיירה. בבוקר לא-עבות באו ליטאים וגרמנים חמושים ברובים , עברו מבית לבית וגרשו לגטו. המצב בגטו היה נורא ואיום. מדי פעם באו ליטאים וגרמנים הרגו וירו ושדדו.
היינו זמן מה בגטו ואז החליטו הנאצים להוביל את היהודים לבורות ההריגה. טיכסתי עצה עם אחי והחלטנו שאני אברח והוא יישאר עם אימא.
כל עזבתי את הורי ויצאתי לדרך. פרמתי והורדתי את הטלאי הצהוב. מצאתי בן-כפר ועגלה , קפצתי עליה ונסעתי לכפרים. אחר כך התגנבתי לבית אישה כפרית וביקשתי אוכל. התגנבתי לתוך גורן ללינת לילה. אחרי שלושה ימים הגעתי לקובנה. ישבתי על גג הקרון ונסעתי לוילנה.
בנסעי כך בדרך כאשר אני יושב על גג הקרון, ראיתי איך הובלו יהודים להורג . שמעתי צעקות ובכיות וליבי כאבמאד, שנגזר עלי להסתכל בדרכם האחרונה של יהודים. פרצתי בב…