דלג לתוכן הראשי

מסע ההישרדות של הילדה רנה בקין (רוט), בת 8 בשואה


רנה בקין (רוט) בת 4 , לפני המלחמה , עם אחותה 
נולדתי בפולין בעיר יפה (בז'ז'ני) עם אח, אחות, אמא ואבא. אני זוכרת ילדות יפה ומאושרת, לאבא הייתה חנות "מעדנייה" בבניין העיריה ולא הרגשתי שחסר לי כלום.
כשהייתי בת 5 פרצה המלחמה, באותו זמן הייתי עם אחותי ואמא שלי בנופש בכפר וכשהודיעו לנו על פרוץ המלחמה חזרנו מיד, אני שמחתי, דמיינתי שמלחמה זה חצוצרות ודגלים… בהתחלה נכנסו הרוסים, והכל נמשך די אותו דבר, אבל אז החלו התנכלויות בגלל שהייתי גם יהודיה וגם בת של סוחר, מעמד מגונה בתפישה הקומוניסטית, אבי איבד את מקור פרנסתו אבל הרע יותר עוד היה לפנינו. כשהגיעו הגרמנים וכבשו את האיזור החלה תקופה של הפצצות רבות וחוסר בטחון. זו הייתה תקופה קשה של מגבלות איסורים וחוקים, הוצאנו מביתנו לאיזור שהוגדר כגטו, המבוגרים ניסו למצוא פתרונות הצלה לילדים ושלחו אותי לכל מיני מקומות, אבל הזמן נמשך וזה היה קשה וחזרתי בכל פעם הביתה, המצב הלך והחמיר.
אבא שלי ואחי הבכור, שכבר היה בן 18 כמעט באותה עת, עברו למחנה עבודה בעיירה, חשבנו שהם ברי מזל ושהעבודה תציל אותם, אבל זמן לא רב אחר כך, הגרמנים החליטו על חיסול סופי של כל היהודים בעיירה. האקציה הסופית התקיימה בשבת שאחרי חג השבועות 1943, הם הוליכו גם את 600 הגברים ממחנה העבודה לבית הקברות וירו בהם, אחי מנחם שהיה צעיר לא יכול היה לקבל בהכנעה את הגורל, הוא נמלט מצעדת המוות לתוך שדה של חיטה גבוהה שטרם נקצרה, כדור אחד מאלה שנורו לעברו קרע את רגלו, אבל הוא שכב בשקט בשדה, לא התגלה וניצל.
אחינעם: ואיפה היית את?
אני, אחותי ואמי, עם עוד נשים מהמשפחה כמו סבתא שלי ודודות, התחבאנו בבונקר שנבנה ברצפת מחסן בגטו ולמזלנו לא התגלינו. קשה היה לחכות תחת האדמה לגורל לא ידוע, אחותי לונצ'יה, שהיתה רק כבת 14 באותה עת, עם כמה נערות ונערים נוספים, החליטו להימלט מהבונקר כדי לנסות להינצל, גורלם לא נודע עד היום. אחרי עוד זמן מה אימי ועוד משפחה החליטו גם לצאת ולנסות להגיע לכפר בו היו להם מכירים פולניים אמינים. יצאנו בשקט באישון לילה, סבתא סרקה שלי ושאר המבוגרות נשארו מאחור ולא שרדו. בבית מצילנו בכפר פגשנו את אחי הפצוע שנמלט אף הוא לשם וכך החלה תקופה של חיים במסתור תחת חסותם של מצילנו, בקיץ התחבאנו בעליית הגג ולקראת החורף חפרנו במרתף הבית מחבוא, בונקר נוסף ושם בכוך קטן באדמה התחבאנו, 7 מבוגרים ואני, ילדה יחידה.
אחינעם: איך העברת את הזמן?
סבתא מספרת שלפני שנפרדה בגטו מסבתא שלה, היא נתנה לה במתנה תכשיט למזכרת ובו יהלום. בימים הארוכים תחת האדמה, כשרק מעט אור נכנס דרך ארובת האוורור, דרכו ניתן היה לדעת אם זה יום או לילה, הייתי מסתכלת דרכו ומשחקת בהשתברות הצבעים ביהלום ומקשיבה לשיחות המבוגרים המודאגים, לפעמים כשהייתה תחושה שהסכנה פחתה היו פותחים את האבן שסגרה את פי הבונקר, אבל נשארנו לשבת בפנים, היה מסוכן מדי לצאת.
אחרי תקופה מסויימת בה חיינו כך, תלויים לחלוטין במצילנו, נרצח הפולני בעל הבית בו הסתתרנו על ידי פורעים אוקראינים, אלמנתו נותרה עם שתי ילדות והתקשתה להמשיך לכלכל ולדאוג לעוד שמונה נפשות, וכך בסתיו יצאנו עם מעט צידה-לדרך ליער הקפוא, הגברים חפרו מסתור מאולתר, אבל עד מהרה חלינו, החורף היה קשה והמסתור שבנינו התמוטט תחת השלג הכבד. נאלצנו לחזור שוב לכפר. למזלנו הסכימה האלמנה לשוב ולהסתיר אותנו למרות הסכנה הגדולה. כשקצת הוטב מזג האוויר יצאנו שוב ליער, הפעם מאורגנים יותר, הגברים בנו בונקר משוכלל יותר, הביאו מים מהמעין והשיגו אוכל בגניבה. הנשים הכינו אוכל ממה שהיה אפשר, מלח לא היה ולאוכל היה טעם נורא, בלילה ניתן היה להדליק אש במחבוא אבל במהלך היום העשן עלול היה להסגיר את מקומנו. ביער התחלתי לאסוף עלים ולייבש אותם, אלה היו הצעצועים הראשונים שלי. את הזמן העברנו בפליית כינים מהגוף והבגדים משך שעות רבות, לא התקלחתי ולא החלפתי בגדים למעלה משנה ועדיין, זה היה טוב יותר מהמחבוא, לפעמים מצאנו פירות יער שהיו כמו ממתקים. לפי רעש המטוסים שמענו שהחזית מתקרבת ויום אחד במפתיע התגלינו על ידי ילדי איכרים ששיחקו ביער, למרבה המזל הם סיפרו לנו שהגרמנים הובסו ושאנחנו חופשיים.
הייתי בת כמעט 11 ולא למדתי יום אחד בחיי בבית ספר, עד היום אני מרגישה את החסר של ההשכלה של השנים הראשונות, בכל אופן, חזרנו לעיירה בה התקבלנו בחשדנות ובאיבה, אף אחד לא שמח לחזרתנו, האנטישמיות לא נעלמה, קיווינו שאחותי תחזור, אבל זה לא קרה.
מלחמת העולם השניה הסתיימה (ביום הולדתי ה 11) והחלטנו לצאת ולנסות להגיע לארץ ישראל וזה לקח 3 שנים ארוכות מאוד.
אחינעם: את היית מעפילה, את זוכרת את שם הספינה שלך?
כן בודאי, קראו לה ברכה פולד זה היה נראה לי ב 1946. קצת לפני חיפה הבריטים תפסו אותנו וליוו אותנו לקפריסין ל3 חודשים. בקפריסין הייתי במקהלה והמנצח אמר לי: כשתגיעי לישראל תבקשי לנסוע לכפר הנוער בן שמן וכך היה. בבן שמן היה לי ממש טוב אבל בימים הראשונים שלי התגעגעתי לאמא שלי


תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

ילדי לנה קיכלר: שמעון הלר שהפך לטייס קרב בחיל האוויר הישראלי

סא"ל הלר שמעון

בשואה נולדתי בקרקוב, ב 12.10.36 למשפחה לא דתית. אבי גמר את האוניברסיטה המפורסמת של קרקוב "יגלונסקה" ועבד כעורך דין. אני הייתי בן יחיד. את מלחמת העולם השנייה שרדתי במזל ובעזרת אנשים אצילי נפש. כאשר המצב החמיר לקח אותי דודי (שהיה פולני ונשוי לאחות אבי) אליהם לדירה בפראגה – וורשה. שם שהיתי חודשים אחדים, בתנאים מגבילים מאוד- איסור על תנועה וכל רעש במהלך היום בדירה, עד שובו של הדוד בערב. מכרה של הדוד , אשה ליטאית צעירה ואצילת נפש בשם לידיה פלייטס הקדישה את חייה לי והצילה אותי. כשנתיים חיינו בכפר נידח 43 ק"מ מקרקוב. אני תחת זהות בדויה ועם שיער צבוע לבלונד, כל זאת בסיכון חייה, גם לאחר שהכסף עבור אחזקתי הפסיק להגיע.

הורי לא שרדו את המלחמה.
בסוף המלחמה החזירה אותי לידיה פלייטס ליהדות ומסרה אותי למוסד יהודי בוורשה. ושוב למזלי, עוד אישה אצילת נפש, ניצולת שואה בעצמה, ששמה לנה קיכלר לקחה אותי למוסד לילדים ניצולים. בגלל מצב בריאותי הירוד נשלחתי למוסד הבראה ב"זקופנה". התנכלויות אנטישמיות שלוו בירי על בית היתומים אלצו את לנה לברוח מפולין.
תקומה 
לנה קיכלר הצליחה…

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

ילדים בשואה שהפכו להיות טייסי קרב בחיל האוויר : רס"ן אומשוויף צבי ז''ל

רס"ן אומשוויף צבי ז''ל


בשואה  מ-1939 עד 1943 המשפחה גרה בגטו בלבוב. ב-1943 הועברה למחנה הריכוז אשוויץ ונרשמה כאסירים פוליטיים. צבי היה ילד בן 6 כאשר קועקע על ידו המספר 103796. אביו, ברנרד, יחד עם עוד מדען, חקרו את החיסון כנגד מחלת הטיפוס. כנראה שזו הסיבה להגנה מסוימת לה זכתה המשפחה. ב-1945 עם שחרור המחנה, הוא צעד יחד עם אמו ב"צעדת המוות". אביו הוצא כנראה להורג. כשהגיע לברלין, אמו נפטרה מטיפוס, הועבר ע"י ידידת אמו ד"ר אנה וייס, למנזר בסלובקיה, בו שהה עד סוף 1947 יחד עם עוד יתומים יהודים.
תקומה
ב-1947 אותר על-ידי דודו דולק עמישב ועלה ארצה דרך צרפת. התגורר עם דודו מספר שנים ואז אומץ על-ידי משפחת ארנון בקיבוץ עין המפרץ. עלייתו ארצה הייתה בלתי ליגאלית, הוא התחזה לבן נוסף של אישה עם ילד ששרדו את השואה. צבי גדל והתחנך במוסד החינוכי המשותף לעין המפרץ ולכפר מסריק. היה ספורטאי מחונן וזכה באליפויות קרב 5 ובקפיצה למרחק. שיחק עם נבחרת ישראל בכדור-עף.
בשחקים
התגייס לחיל האוויר לאחר שירות בחיל המודיעין.  ב-1958 הצטרף לקורס טיס מספר 31 אותו סיים במגמת קרב ב-1960. בביה"ס…