מאת :
רות באומן
שנת לידה
: 1933
" רק
אתמול נפגשנו עם אבא ואחי הגדול. אחרי חודשים ארוכים של בריחות ומסתורים
ביערות אוקראינה. לא רצינו להיפרד. רק להיות ביחד, כל הזמן. הסתובבנו בשוק , הורים
וארבעה ילדים. היינו מאושרים מאיחוד המשפחה . פתאום באו המון גרמנים עם מכוניות . הם סגרו את
השוק והחלו לחפש "יודה" , והאוקראינים עוזרים להם במרץ.
נלכדנו .
סידרו אותנו בשורות של שש ופקדו לעמוד דום. היה
חורף וקר . מי שהתיישב או זז , נורה. אבא החליף כמה מילים עם אחי הגדול ובתגובה ,
באו שתי יריות. אבי ואחי נפלו ודמם האדים את השלג. הייתי משותקת מפחד . אמא הייתה גיבורה. היא העיפה מבט
לעבר בעלה ובנה שכבר אינם בין החיים והמשיכה לחבק את מוישל'ה, אחי התינוק. הוא כבר
היה קפוא ומת, אבל אמא לא יכלה להיפרד ממנו.
קצין
גרמני מלווה בכלב ושני ז'אנדרמים אוקראינים עברו בין השורות ופיקחו עלינו. אמא
הסתכלה לגרמני בעיניים והחליטה , עיניו טובות " , תן לי ללכת, אתה איש
טוב" לחשה לעיניו בגרמנית הרהוטה
שלה.
בכל פעם
שחלפו על פניה הוא והכלב , חזרה שוב ושוב , התחננה בגרמנית הצחה שלה : "עיניך
טובות , תן לי ללכת ".
ילדים נפלו לידינו. זקנים קרסו ומתו . החושך ירד
והרכבת עדיין לא הגיעה. ואמא המשיכה לדבר אל לבו של הקצין בגרמנית הספרותית שלה.
ואז ארע
הנס. הגרמני נתן סיגריות לז'אנדרמים האוקראינים והצטרף אליהם להפסקת עישון. בעודו
מתרחק לחש לאמא : "פראו לאופן זי" , "גברת רוצי!"
אמא
זינקה החוצה מן השורה ואחריה אחותי בת ה-11 ואני בת השש. בידיה עדיין אחזה את
מוישל'ה. ברחנו בחשכה לכיוון היער .
מקור :
מעריב 11 לאפריל 2018
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה