מאת: הרץ הירשברג
שמי הרץ
הירשברג. נולדתי בשנת 1927 בפולין.
אבי היה ציוני דתי בעל יקב בקרקוב שבפולין.
עם פרוץ המלחמה בשנת 1939 לקחו הגרמנים את היקב
ואנחנו עברנו לגטו קרקוב. כשחיסלו את הגטו העבירו אותנו לפלשנב שם היה בית הקברות
היהודי. נדרש מאתנו להרוס במו ידינו את המצבות ובמקומן להקים כבישים. הייתי בן 15.
למחנה הריכוז פלשוב עברתי עם הורי ואחי
הבכור. את אמא הפרידו מאתנו. הקשר עימה נשאר רק דרך הגדר.
אחרי חודשיים במחנה הריכוז, אחי נעלם. מאחר והיה בוגר
וחזק שלחו אותו למחנה עבודה בגרמניה. על כך נודע לי רק אחרי המלחמה.
במאי 1943 נעשתה סלקציה. חלק מהיהודים נשלח לאוושיץ.
את אבא שלחו לאושוויץ ואני נשארתי לבד. חבר של אבי היה מבריח מצרכים בסיסיים והוא
הציע לי למכור אוכל בין הברקים (ביתני העץ) תמורת מזון. זו היתה פעולה מאד מסוכנת,
אך נעתרתי לה. מכרתי מלפפונים, לחם וביצים ותמורת זאת קיבלתי אוכל.
מדי ערב הייתי נפגש עם אמא מעבר לגדר ואוכל עימה
ביחד. הייתי נותן לה חתיכת לחם וביצה. זה היה משמעותי מאד. רק על הרגעים האלה אפשר
לכתוב סיפור. כך נמשך המצב עד סתיו 1944.
שינדלר, שהיה
בעל מפעל אמאיל בקרקוב, העסיק יהודים.
באותם ימים היה ברור שסוף המלחמה קרב, אך למרות זאת
החליט המפקד להעביר את מחנה פלשוב למחנות ריכוז בגרמניה. כשעמדנו מסודרים במגרש
ידענו – לפי המשאיות שהיו שם – שנערך חיסול המחנה. לפתע ניגש אלי חבר מבית הספר,
נער ממשפחת גריי שהיה עובד של שינדלר ושאל האם אני לבד. עניתי בחיוב והוא הציע לי
להתחלף בזהות כדי שישאר עם אחיו. באותו רגע, למעשה, נכנסתי לרשימת שינדלר. לא היו
לנו מספרים על היד אלא על הג'קט. התחלפנו בג'קטים וכך למעשה מצאתי את עצמי בתוך
הרשימה בשם שלו. להפתעתנו, במקום לנסוע לצ'כוסלובקיה נסענו לגרוזרוזן – שם היה אי
סדר. כששאלו אותי מה שמי, ציינתי וכך נכנסתי לרשימה בשמי בזהותי האמיתית.
בתום המלחמה חיפשתי את גריי. הוא לא שרד.
את הנשים שלחו לאושוויץ ואת הגברים לגרושרוכן. אמי
הגיע למחנה ריכוז בגרמניה, לא לאושוויץ. עליתי על המשאית שיצאה לגרוזרוכן. שם
פגשתי את בן הדוד של אבא, שטרן, שהיה יד ימינו של שינדלר. שינדלר הקים מחנה
בצ'כוסלובקיה. הוא הוציא 300 נשים מאושוויץ ובסך הכל 700 אנשים בערך. היו לו קשרים
טובים מאד עם הגרמנים. גם אנשים חולים הוא הכניס לעבודה. 8-9 חודשים היינו
ברשימת שינדלר, עד סוף המלחמה. הייתי עוזר לד"ר לבקוביץ'.
המלחמה הסתיימה ואנחנו נסענו לקרקוב. אתי היה בן הדוד
של אבא, שמעון הירשברג. הוא לקח אותי אליו למספר ימים. חברו הנוצרי נהג בהוגנות
ושמר על כספו עד לתום המלחמה.
מדי יום הייתי הולך אל הקהילה היהודית ומסתכל
ברשימות. פתאום הופיע לנגד עיני פולני ושאל אותי "אביך הוא שמעון
הירשברג?". הוא היה מתחרה של אבא. היה לו יקב. כשיצאנו לגטו, אבא השאיר אצלו
שתי מכונות. "אני מוכן לתת לך אותן בחזרה.", אמר ואני שאלתי מה אעשה
בהן? הוא הציע לקנות אותן ממני. לא הייתה לי פרוטה ושמחתי לקבל כל סכום שהוצע לי.
מכאן נסעתי ברכבת לבת דודתי, שאת כתובתה ראיתי בפתק
בקהילה היהודית. היא הספיקה להתחתן עם בחור שהיה עימה בתנועה הציונית בילדותם. הם
גרו בעירה בשלזיה (שפולין זכתה בה אחרי המלחמה). הגרמנים ברחו והותירו אחריהם
בתים נטושים. באזור כזה התגוררה בת דודתי, שנכנסה לאחד הבתים וגרה בו עם
בעלה. כשהגעתי אליהם, הם הראו לי בית ריק והציעו לי לשהות בו. נכנסתי פנימה.
בבית היו בגדים והיה גם אוכל על השולחן. פתאום ראיתי משהו לא ברור. בעלה של בת
דודתי פתח את הקיר ומאחוריו נגלה אופנוע.
סוף 1945
.
גם אני גרתי בדירה העזובה. בעלה של בת דודתי סיפר לי
שמגיע טרנספורט מרוסיה. הרבה יהודים ברחו לרוסיה. הוא הציע שנסע לעיר הסמוכה לראות
מי מגיע. נסענו ביחד על האופנוע. פתאום ראיתי את אח של אמי עם אשתו, שני ילדיהם
וחמותו.
פניתי אליו: "איציק". הם באו עם מספר חפצים
בסיסיים בידם. הרגשתי שהוא מחכה שאעזור לו, אבל אני בסך הכל הייתי ילד. באותו רגע
עלה לי רעיון. הצעתי שניקח סוס ועגלה וניסע אל הבית שהתגוררתי בו. נתתי להם
את הבית ונסעתי בחזרה לקרקוב.
בקרקוב מצאתי חברים. שם הסתובבו גם ישראלים מהבריגדה
הבריטית, שגייסו אנשים להגנה.
הכרתי את אחד מהם. הם פנו אלי והציעו לי לעבוד
בארגון הבריחה בעלייה בלתי לגלית ותמורת העבודה הם הציעו חדר במלון, אוכל ומעט
כסף. כדי שאוכל להצטרף לעבודה, נדרש ממני להשתייך למפלגה כלשהיא. הצטרפתי אל
ה"אצל" וכך התחלתי לעבוד בגבול. העברתי אנשים מפולין לצ'כוסלובקיה.
בצ'כוסלובקיה הועמדו קרונות ודרך ברדטיסלבה נסעו לגרמניה. התפקיד שלנו היה להעביר
אותם מפולין לצ'כוסלובקיה. העברנו אלפי אנשים. עבדתי בארגון הבריחה עד חורף 1947.
המסע הארוך לארץ
ישראל
בזמן הזה החלטתי לעלות ארצה. קיבלתי מכתב המלצה, כדי
שיאפשרו לי לעלות מאיטליה על הספינה הראשונה. ברכבת נסעתי לשוויצריה ומשם לאיטליה.
ברכבת פגש אותי אדם והתיידדנו. הוא היה איש עסקים יהודי. התעניין בי והזמין אותי
ללון במלון שאליו הוא נסע. הוא אפילו נתן לי חתיכה מהכריך שלו. כשהגענו למלון הוא
הזמין אותי לארוחת ערב. קבענו להפגש בבוקר, אך חששתי שאדרש לשלם ולכן כשהתעוררתי
ברחתי עם התיק שלי מהמלון. הלכתי ברחוב. פני היו לעבר מרכז מרכז הקהילה היהודית
שבו עבד יששכר שהיה בארגון ההגנה.
לפתע קרה הבלתי יאומן. באחד הרחובות המובילים לקהילה
צועד מולי שלום, אחי. שלא ראיתי ארבע שנים! "למה לא באת לקרקוב?, שאלתי והוא
השיב כי חשב שאף אחד לא שרד. הוא סיפר שנמצא בעיר הנמל פנו באיטליה. מעין קיבוץ
שבו מלמדים דייג לקראת המדינה העתידה. אחי הזמין אותי להכיר את המקום. הסכמתי
והצטרפתי אל אחי.
השהייה במקום
לא מצאה חן בעיני. הצעתי לו שנעלה ביחד לפלשתינה והוא אמר שלא ניפרד. שכרנו חדר
במילאנו, דיברתי עם יששכר והוא רשם את אחי לצורך עליה ארצה. לאחר זמן מה הודיעו
לנו שיוצאת אנייה בשם "מורדי הגיטאות". עלינו עליה, אך עם הגיענו מנעו מאתנו הבריטים את הכניסה והעבירו אותנו
למשחתת בריטית. משם למחנה בקפריסין. הגעתי שוב למחנה במקום ארצה.
אחי, שידע עברית, קיבל עבודה בקפריסין במזכירות. לאחר
מספר חודשים אחי ידע שהבריטים מאפשרים לילדים לעלות ארצה וזייף בשבילי תעודה. קרוב
לסתיו 1947 עליתי ארצה ואחי נשאר בקפריסין עד שהגיע גם הוא לאחר קום המדינה. אחי
צייד אותי בכתובת של דודתי, אחות של אמי. מכסף שקיבלתי מהסוכנות קניתי כרטיס
אוטובוס ונסעתי לרמת גן אל הדודה. ברחוב ארלוזורוב ליד כופר הישוב. בקומה התחתונה
גרה משפחת קלויזנר. הקשתי בדלת ואף אחד לא ענה. דודי עבד בבניין ודודתי בצרכנייה.
בן הדודה היה בבית הספר. לפתע פנתה אלי השכנה ושאלה את מי אני מחפש. היא פנתה אל
ביידיש. להפתעתי היא שאלה אותי:
"אתה הבן של
וצ'ה?". התברר שהשכנה גרה עימן באותה עיירה בפולין. היא הכניסה אותי אל ביתה
עד שדודתי שבה. גרתי אצלם זמן קצר. הדודה סיפרה לי על משפחתנו בארה"ב.
הדודה טלפנה לארה"ב. אמנם הציעה לי המשפחה לבוא אליה, אך לא רציתי לנסוע
לאמריקה. הייתי אידיאליסט ציוני.
לאחר מספר
ימים התקשר הדוד לחבר, שבנו חי בת"א והציע שאלך אליו. למחרת נסעתי לפגוש אותו
בחנות הפרחים בכיכר מוגרבי. הוא סיפר לי על מכר שלו, שהיה בעל בית מלון
"ארמון", מול מלון "דן" היום. שמו היה בראון. הוא דיבר עמי
בגרמנית ואמר שיתן לי עבודה ויעזור לי. עבדתי בין המטבח לבין המלצרים והעזתי לשאול
האם יש לו חדר בשבילי. הוא נתן לי חדר קטן. רוב האורחים במלון היו קצינים בריטים.
הוא האמין בי. הייתי מקבל את פתקי ההזמנות ומעבירן למטבח. כמו כן דאגתי לקפה. הוא
שילם לי משכורת ואני הייתי מרוצה מאד. אדון בראון חשד בי שאני חבר בארגון הלח"י ורצה לפטר אותי, אולם בסופו של דבר לא פיטרו אותי. עבדתי שם עד שהציעו לי
עבודה בדפוס העיתון "לדטה נייס" ביידיש. עבדתי שם תקופה קצרה עד
שגוייסתי לצה"ל.
השירות הצבאי
בחטיבת השריון
גוייסתי לחטיבה 8, חטיבת שיריון של האלוף יצחק שדה,
במסגרת ארגון הלח"י. הגיוס היה בתל השומר, תל ליטבינסקי – מחנה צבאי של
הבריטים. חטיבה 8 היתה מורכבת משני גדודים – גדוד 82 וגדוד 89. גדוד 82 – גדוד
שיריון וגדוד 89 גדוד פשיטה. מג"ד 82 היה קולונל פולני.
באמצע הלילה העירו אותנו למסדר. הייתי לבוש בפיג'מה
שנתנה לי בת דודתי וכך יצאתי החוצה. מפקד הגדוד הפולני ( גדוד השריון הראשון של
צה"ל במלחמת העצמאות) שהיה איש בריא
וקשוח, עבר לידי ושאל בפולנית: "הנק, מה אתה עושה כאן?"
"אמרו לי
לצאת", השבתי.
"באיזה גדוד
אתה?" שאל
"בגדוד 82. איך
אתה יודע את שמי?" שאלתי.
אתה העברת אותי בבריחה. שמי פליקס באטוס. בוא אלי
למשרד מחר. וכך היה. במשרד ביקש ממני שאעזור לו לתרגם מפולנית לעברית
במהלך הישיבות וציין "אעשה ממך טנקיסט".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה