דלג לתוכן הראשי

נחמה טק , ילדה בת 12 , מסתירה את הוריה במחבוא כאשר מגיעים הגרמנים



 בבית המשפחה הפולניה הנוצרית הסתתרו נחמה טק ואחותה שהתהלכו כפולניות לכל דבר , אך הוריה , לא יכלו להתהלך בגלוי בבית ומחוצה לו והיו בסכנה כל הזמן .

כותבת נחמה טק בספר הזיכרונות המרתק שלה :

" יום אחדה הגיעה זיוטקה הפולניה לדירת המסתור החדשה , מוטרדת ומתנשמת . היא שמעה חדשות מטרידות מפי טרזה. נראה כי מספר רב של פולנים , פעילי המחתרת, הסתתרו בקיילצה , שם תכננו לחבל במתקנים רבים ולהוציא להורג פקידים נאצים חשובים. פקיד נאצי אחד אכן נורה ערב לפני כן בדרכו הביתה. כאמצעי נגד , וכדי לתפוס את אלה האחראים ולחקור מעשי טרור נוספים , תכננו הנאצים חיפוש בקנה מידה גדול.

עוד זיוטקה מזהירה אותנו , הגיעו לאוזנינו קולות נביחה אדירים וכמעט מיד מלאה החצר הפנימית בגרמנים . רצתי לחדר הסמוך יחד עם הורי , שחמקו למקום המסתור שלהם מתחת לרצפה ללא מילה. החזרתי את המזוודה הישנה מעל לרצפה על מנת להסוות את מקום המחבוא . רגעים ספורים אחר כך פרצה קבוצת חיילים גרמנים לדירה , כשהם צועקים "פרטיזנר , בנדיטן , פרטיזנר , בנדיטן !" בזמן שהם התפרסו והתחילו בחיפושים , הצטרפה אלי סטפה בחדר השני. פחדנו להביט זו בזו , מתוך מחשבה שאם נעשה כך הפחד שלנו יתגלה. החיילים התעלמו מאתנו . הם חיפשו בתוך הארון , מתחת למיטות, בתוך המיטות . ואז ניגש אחד מהם לפינה שמתחתיה הסזתתרו הורי , הניח רגל בכל אחד מצדי המזוודה , ובחן את החלל שבין הארון לקיר .

לפתע שמענו את שיעולו  הכבוש של אבי שהסתתר במחבוא. הגרמני קפץ לאחור, ובלי שנגע עדיין במזוודה, הוא קימט את מצחו , הביט סביבו בחשדנות, ואחר כך הניד ראשו כלא מאמין. קימוט המצח החשדני התחלף בחיוך – חיוך קליל , משועשע , ותרני.

קפאתי על מקומי, מאמצת את מלוא השליטה העצמית שלא לשנות את מבע פני, ולא להיאנח בהקלה. הייתי מזועזעת מדי לחשוב בצורה הגיונית, ואני בטוחה שגם סטפה הרגישה כמוני. לא העזנו לתקשר בינינו , גם לא בעיניים. לאחר שעזבו הנאצים את בית המסתור , נכנסנו שתינו למטבח , עדיין מוכות הלם. גם אני וגם היא לא הזכרנו את השיעול.

 הגרמנים עלולים היו לחזור, לעתים קרובות הם חזרו במפתיע, ולכן היה בטוח יותר להמתין . רק כעבור שעה שחררנו את הורינו ממקום מסתורם . ובמשך שעה זו לא השתעל אבי ולו פעם אחת ."

מקור וקרדיט :
  נחמה טק , דמעות כבושות , סיפור של ילדות אבודה , יד ושם  , תש"ס , 2000

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

ילדי לנה קיכלר: שמעון הלר שהפך לטייס קרב בחיל האוויר הישראלי

סא"ל הלר שמעון

בשואה נולדתי בקרקוב, ב 12.10.36 למשפחה לא דתית. אבי גמר את האוניברסיטה המפורסמת של קרקוב "יגלונסקה" ועבד כעורך דין. אני הייתי בן יחיד. את מלחמת העולם השנייה שרדתי במזל ובעזרת אנשים אצילי נפש. כאשר המצב החמיר לקח אותי דודי (שהיה פולני ונשוי לאחות אבי) אליהם לדירה בפראגה – וורשה. שם שהיתי חודשים אחדים, בתנאים מגבילים מאוד- איסור על תנועה וכל רעש במהלך היום בדירה, עד שובו של הדוד בערב. מכרה של הדוד , אשה ליטאית צעירה ואצילת נפש בשם לידיה פלייטס הקדישה את חייה לי והצילה אותי. כשנתיים חיינו בכפר נידח 43 ק"מ מקרקוב. אני תחת זהות בדויה ועם שיער צבוע לבלונד, כל זאת בסיכון חייה, גם לאחר שהכסף עבור אחזקתי הפסיק להגיע.

הורי לא שרדו את המלחמה.
בסוף המלחמה החזירה אותי לידיה פלייטס ליהדות ומסרה אותי למוסד יהודי בוורשה. ושוב למזלי, עוד אישה אצילת נפש, ניצולת שואה בעצמה, ששמה לנה קיכלר לקחה אותי למוסד לילדים ניצולים. בגלל מצב בריאותי הירוד נשלחתי למוסד הבראה ב"זקופנה". התנכלויות אנטישמיות שלוו בירי על בית היתומים אלצו את לנה לברוח מפולין.
תקומה 
לנה קיכלר הצליחה…

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

ילדים בשואה שהפכו להיות טייסי קרב בחיל האוויר : רס"ן אומשוויף צבי ז''ל

רס"ן אומשוויף צבי ז''ל


בשואה  מ-1939 עד 1943 המשפחה גרה בגטו בלבוב. ב-1943 הועברה למחנה הריכוז אשוויץ ונרשמה כאסירים פוליטיים. צבי היה ילד בן 6 כאשר קועקע על ידו המספר 103796. אביו, ברנרד, יחד עם עוד מדען, חקרו את החיסון כנגד מחלת הטיפוס. כנראה שזו הסיבה להגנה מסוימת לה זכתה המשפחה. ב-1945 עם שחרור המחנה, הוא צעד יחד עם אמו ב"צעדת המוות". אביו הוצא כנראה להורג. כשהגיע לברלין, אמו נפטרה מטיפוס, הועבר ע"י ידידת אמו ד"ר אנה וייס, למנזר בסלובקיה, בו שהה עד סוף 1947 יחד עם עוד יתומים יהודים.
תקומה
ב-1947 אותר על-ידי דודו דולק עמישב ועלה ארצה דרך צרפת. התגורר עם דודו מספר שנים ואז אומץ על-ידי משפחת ארנון בקיבוץ עין המפרץ. עלייתו ארצה הייתה בלתי ליגאלית, הוא התחזה לבן נוסף של אישה עם ילד ששרדו את השואה. צבי גדל והתחנך במוסד החינוכי המשותף לעין המפרץ ולכפר מסריק. היה ספורטאי מחונן וזכה באליפויות קרב 5 ובקפיצה למרחק. שיחק עם נבחרת ישראל בכדור-עף.
בשחקים
התגייס לחיל האוויר לאחר שירות בחיל המודיעין.  ב-1958 הצטרף לקורס טיס מספר 31 אותו סיים במגמת קרב ב-1960. בביה"ס…