דלג לתוכן הראשי

מינה זילברברג, בת 11 , לבדה בגטו לודז' ובמחנה העבודה שטוטהוף




עדות משנת 1946 : מינה זילברברג , בת 15 ( בת 9 עם פרוץ המלחמה)

עד שנת 1940 גרתי עם הורי בגטו ורשה . 

אז הצלחנו לצאת לבז'אזיני לבית דודתי. הדרך מורשה הייתה מלאת ייסורים. שבועות של נדודים בהם סבלתי רעב . לאושרי היה קיץ וקל היה להשיג מקום לינה . קשה יותר הייתה שאלת המזון. 

על פי רוב הייתה האוכלוסייה אנטישמית ולכן נאלצנו בהמשך לישון תחת כיפת הרקיע וכיסויי היחידי היה מעילו של אבא .

סוף סוף הצלחתי להגיע עם אימא לבז'אזיני ואבא עמד לחזור לורשה.  בז'אזיני הייתה מסופחת למחוז הרייך . שם עבדה אמא תחת שבט הנוגש הגרמני. לא הצליחה לשלוח אותי לביה"ס ובלילות ישבנו יחד עם ספרים כדי להשלים לי השכלה. לא עברו ימים וגטו בז'אזיני חוסל ואני עם אחותי הקטנה הגענו לגטו לודז'.

הייתי אז בת 10 וחשתי בדידות איומה. הייתה לי הרגשה , שנתונה אני במדבר ללא נפש חיה. עוד השליתי את עצמי זמן-מה , שאפגוש את הורי. לימים הסכנתי לכול, נעשיתי אדישה והבנתי שנשארתי לבדי, בלי הורי שאהבתי אותם כל-כך.  כך החלו חי העצמאיים תחת השלטון הכפול , הגרמני והיהודי.

השלטון היהודי היה בידי חיים רומקובסקי , יו"ר היודנראט , משרת הגרמנים. חובת העבודה חלה על כל תושבי הגטו. עבדו אפילו ילדים בני 7. אני עבדתי במחלקת הקש 10 שעות ביום . העבודה הייתה אינטנסיבית  ומנת המזון קטנה מאוד ולעתים רק סלק. בחורף קפאנו בקור אך לעבודה הוכרחנו ללכת. מי שלא בא לעבודה הפסיד את כרטיס המזון.

 עם שחר אצתי לבית החרושת וקודם כל הייתי צריכה להשיג חבילה גדולה של קש ואותה קלעתי כל היום. רע ביותר היה היום השביעי של הלחם. בני לודז' ידעו היטב את הדבר הזה . את ככר הלחם היו מחלקים מראש לשבעה ימים, אך שאר האנשים היו אוכלים את הכיכר עד-תום עוד ביום הרביעי או החמישי לחלוקה , וביום השביעי סחבו את רגליהם בקושי ונגררו לעבודה. ואיך אפשר היה לעבוד ? רבים אזלו כוחותיהם והתעלפו ליד המכונות. לא פעם היו מקרי גסיסה במקומות העבודה.

וכך אצתי עם שחר לעבודה . השגתי את הקש. וסבלתי מנחת זרועו של סגן המנהל מר ויאטראק. אדם בעל אופי נבזה, אשר היה לא פעם נוטל מאתנו את הקש. אז הוכרחנו לקלוע מקש קצר , שהוצא ממזרונים, וידנו לא השיגה למלא את המכסה ולא קיבלנו את מנת המרק היומית של המחלקה. 

ויאטראק האכזר היה מרעיל את חיינו באופנים שונים. ימים רבים עבדתי על קיבה ריקה והעבודה הייתה למעלה מכוחותיי. נוסף על כך חנק האבק.

יללת הצופר הכריזה על שעה 4. המוני פועלים יהודים מהרו למשפחותיהם  ובתיהם . אף אני נחפזתי הביתה. אל מי? הייתי חוזרת אל קירות דולפים. חלונות קפואים. לרעב , בדידות וגעגועים אל ההורים האהובים. על סף ביתי נזכרתי כי אזלה מנת המזון ואצתי להתייצב בתור שבו הייתי עומדת כמה שעות . כזה היה יומי במשך שלוש שנים.

עם חיסול הגטו הובלתי לאושוויץ. בבלוק רב-מידות גרו 1500 איש. החזקים והבריאים נשלחו לעבודה. חולים , זקנים וילדים נדונו לאבדון. 

אחרי חודשיים הובאתי למחנה שטוטהוף , גרתי שם בבלוק של הזקנים , החולים והילדים. אחר מפקד הערב היו המון אנשים קפואים , יחפים ורעבים נדחקים לבלוק . המשגיחות הפולניות , ברבה וסטפה,  היו חובטות על ראשינו  ושופכות עלינו מים קרים.  הרוח מהים הבאלטי הקפיאה אותנו .

ברברה , המשגיחה הנרגזת , נתקלה בי יום אחד ליד חדר הרחצה ופתאום שפכה על גופי העלוב , המצומק,  שני דליים מים. פתאום זע בא משהו והיא נתנה לי שמיכה שבה התעטפתי, אך חומי עלה מרגע לרגע .

ולמחרת בשעת המפקד , כשקדחתי כולי בחום , הגיע האוברשארפירר שבחר קורבנות לתאי-הגזים, ואני מוטלת ליד השירותים בתוך שק קש ומכוסה אשפה. כך, הודות לחברותי , ניצלתי לא פעם מכיליון.

שלוש פעמים הייתי בתוך בלוק מס' 30 שממנו יצאו מדי יום ביומו משלוחים למשרפות . ולחברותי בלבד שהיו מחביאות אותי , חבה אני תודה שניצלתי מידי הנאצים.

בשטוטהוף החזקתי מעמד 11 חודש. לקראת סוף החורף חליתי בטיפוס וקשה לתאר את התנאים שבהם  הייתי נתונה. בינתיים העבירו הגרמנים את מחננו לעומקה של גרמניה . מדי יום יצאו טרנספורטים  למערב, אך אני לא יכולתי להצטרף. לבסוף עם הטרנספורט האחרון , יצאתי לדרך הזרה . בדרך זו נורתה חברתי הטובה , שנתלוותה אלי בגטו ובמחנות . אני קדחתי והייתי במצב גרוע , אך לא ארכו הימים והשיג אותנו הצבא האדום , שהביא לנו את חרותנו .

מקור וקרדיט :

בנימין טננבוים. אחד מעיר ושניים ממשפחה, הוצאת ספריית הפועלים, 1947.


תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

ילדי לנה קיכלר: שמעון הלר שהפך לטייס קרב בחיל האוויר הישראלי

סא"ל הלר שמעון

בשואה נולדתי בקרקוב, ב 12.10.36 למשפחה לא דתית. אבי גמר את האוניברסיטה המפורסמת של קרקוב "יגלונסקה" ועבד כעורך דין. אני הייתי בן יחיד. את מלחמת העולם השנייה שרדתי במזל ובעזרת אנשים אצילי נפש. כאשר המצב החמיר לקח אותי דודי (שהיה פולני ונשוי לאחות אבי) אליהם לדירה בפראגה – וורשה. שם שהיתי חודשים אחדים, בתנאים מגבילים מאוד- איסור על תנועה וכל רעש במהלך היום בדירה, עד שובו של הדוד בערב. מכרה של הדוד , אשה ליטאית צעירה ואצילת נפש בשם לידיה פלייטס הקדישה את חייה לי והצילה אותי. כשנתיים חיינו בכפר נידח 43 ק"מ מקרקוב. אני תחת זהות בדויה ועם שיער צבוע לבלונד, כל זאת בסיכון חייה, גם לאחר שהכסף עבור אחזקתי הפסיק להגיע.

הורי לא שרדו את המלחמה.
בסוף המלחמה החזירה אותי לידיה פלייטס ליהדות ומסרה אותי למוסד יהודי בוורשה. ושוב למזלי, עוד אישה אצילת נפש, ניצולת שואה בעצמה, ששמה לנה קיכלר לקחה אותי למוסד לילדים ניצולים. בגלל מצב בריאותי הירוד נשלחתי למוסד הבראה ב"זקופנה". התנכלויות אנטישמיות שלוו בירי על בית היתומים אלצו את לנה לברוח מפולין.
תקומה 
לנה קיכלר הצליחה…

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

ילדים בשואה שהפכו להיות טייסי קרב בחיל האוויר : רס"ן אומשוויף צבי ז''ל

רס"ן אומשוויף צבי ז''ל


בשואה  מ-1939 עד 1943 המשפחה גרה בגטו בלבוב. ב-1943 הועברה למחנה הריכוז אשוויץ ונרשמה כאסירים פוליטיים. צבי היה ילד בן 6 כאשר קועקע על ידו המספר 103796. אביו, ברנרד, יחד עם עוד מדען, חקרו את החיסון כנגד מחלת הטיפוס. כנראה שזו הסיבה להגנה מסוימת לה זכתה המשפחה. ב-1945 עם שחרור המחנה, הוא צעד יחד עם אמו ב"צעדת המוות". אביו הוצא כנראה להורג. כשהגיע לברלין, אמו נפטרה מטיפוס, הועבר ע"י ידידת אמו ד"ר אנה וייס, למנזר בסלובקיה, בו שהה עד סוף 1947 יחד עם עוד יתומים יהודים.
תקומה
ב-1947 אותר על-ידי דודו דולק עמישב ועלה ארצה דרך צרפת. התגורר עם דודו מספר שנים ואז אומץ על-ידי משפחת ארנון בקיבוץ עין המפרץ. עלייתו ארצה הייתה בלתי ליגאלית, הוא התחזה לבן נוסף של אישה עם ילד ששרדו את השואה. צבי גדל והתחנך במוסד החינוכי המשותף לעין המפרץ ולכפר מסריק. היה ספורטאי מחונן וזכה באליפויות קרב 5 ובקפיצה למרחק. שיחק עם נבחרת ישראל בכדור-עף.
בשחקים
התגייס לחיל האוויר לאחר שירות בחיל המודיעין.  ב-1958 הצטרף לקורס טיס מספר 31 אותו סיים במגמת קרב ב-1960. בביה"ס…