מייקל (מיכאל) בורנסטין היה השורד הצעיר ביותר ממחנה ההשמדה אושוויץ . כעת, אחרי ששתק כל חייו, ובעזרתה של בתו דבי, הוא החליט לספר את סיפורו,
בורנסטין היה הילד הכי צעיר באושוויץ שגם הצליח לשרוד
את המחנה. בצילומי הארכיון המוכרים בשחור־לבן, פרצופו חוזר ברוב הסרטים וספרי
ההיסטוריה, נוכח העובדה שהחומרים שצילמו החיילים הסובייטים היו בין החומרים
הבודדים של הילדים במחנה האיום, והוא מונצח גם בווידאו.
כבר בשנת 1940, כשהגיח לעולם בגטו ז'רקי בפולין, הוא
נולד למצב מלחמה. העובדה ששרד את אושוויץ היתה כמובן טעות סטטיסטית.
הוא לא היה אמור לשרוד בכוכב הלכת הנורא ביותר למעלה
משבועיים, הזמן הממוצע לחיי ילד במקום, אבל אחרי שש שנים כבר עשה את דרכו
לארה"ב יחד עם אמו, בדרך לגורל אחר. הוא מעיד על עצמו, כמו רבים אחרים,
שמעולם לא סיפר את סיפורו.
הוא לא רצה לחזור, לא פיזית ולא נפשית, לאשר התרחש.
לא לזיכרונות ולא למקומות. אבל אז משהו השתנה כאשר הבין שאולי יש משמעות בעייתית
לשתיקות הללו, כאשר יותר ויותר מכחישי שואה צצים להם, הוא הבין שיכול להיות שכך
הוא אולי משתף פעולה עם ההכחשה הנוראית.
עתה, כשהבין שהזמן הולך ואוזל, הוא התיישב לכתוב את
סיפור חייו יחד עם דבי, אחת מארבעת ילדיו ומפיקת חדשות במקצועה. לאחר מסע מטלטל
לשני הצדדים, שכלל רגעים לא קלים עבור כל אחד מהצדדים, זכה הספר, שאותו ראו קודם
כל כמוצר משפחתי, להצלחה מטאורית.
"מועדון הניצולים", אשר ראה בימים אלו אור בהוצאת כנרת בגרסה העברית,
נקרא בנשימה עצורה. הספר כתוב אמנם ב"אמריקנית", אך מצליח לספר סיפור של
אנשים, ובעיקר נשים, שבחרו בחיים ולא ויתרו לרגע על יהדותן. ובסוף, עם כל הקושי
שבדבר, הם מחליטים בצוותא לספר את סיפורם למען הדורות הבאים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה