דלג לתוכן הראשי

מסע ההישרדות של הנערה חסיה ויינר , בת 15 בשואה

זכתה עיר מגורי לודמיר שעם פלישת הגרמנים לפולין, סופחה היא על פי הסכם מולוטוב-ריבנטרופ לרוסיה הסובייטית. החיים תחת הסובייטים לא היו קלים כל עיקר, אבל נראו כגן עדן לעומת התנאים בהם נמצאו היהודים תחת שלטון הנאצים.


ב22 ביוני 1941, עם התקפת הגרמנים את ברית המועצות באנו ביום אחד תחת השלטון האכזרי של הנאצים. הגייסות הגרמניים נכנסו ללודמיר ביום חמישי, וכבר למחרת, ביום ששי, חטפו יהודים בחוצות והוציאו אותם להורג ביער הסמוך. זוכרתני, כי בליל שבת, שמעתי הדי יריות, ולא ידעתי שביריות אלה נהרגו עשרות יהודים.

לא עברו ימים מרובים והאוכלוסיה היהודית רוכזה בגיטו. והגיטו יום יום הלכו תושביו ונתמעטו. בבוקר, יצאו לעבודה ובערב חזרו תמיד פחות מכפי שיצאו. אחי, בחור אמיץ, הצליח להתחמק מעיני הנוגשים הגרמניים שהיו מלווים את היוצאים לעבודה, ברח ליער ומשם מצא דרכו לכפר ואף מצא עבודה אצל אחד האיכרים.

לילה אחד, בשעה מאוחרת בא אל הגיטו להוציאני משם. הצלחנו לעזוב את הגיטו באותה דרך שבא, ואחרי הליכה של עשרה קילומטר הביאני לכפר שבו הסתתר. כעבור שלושה ימים נודע לנו שהגרמנים ערכו ''אקציה'' בגיטו, מאות יהודים, בתוכם כל בני משפחתי, נסחבו אל היער, ובקברים שקברו במו ידיהם נורו ונקברו. אחדים מהם אף נקברו חיים. מכל משפחתי נשארנו בחיים אחי ואני.

באותו כפר, לודמירפול, מצאנו מקלט אצל איכר בשם בוקה, שאף על פי שידע מה צפוי לו אם יתגלה שבביתו מתחבאים יהודים, לא נרתע מלהסתיר אותנו במשך שנה בממגורה, ובלילות היה מביא לנו מזון, מן המעט שהיה לו, להחיות את נפשנו. יום אחד הסתכן אחי ויצא לכפר, האיכרים חטפוהו ורצחוהו במקום. התחילו לחשוד באיכר בוקה, שאצלו הסתתר ה''ז'יד'' שרצחו, ומדי פעם היו באים אליו וחקרוהו אם במקרה אין מתחבא אצלו איזה יהודון. הם חשדו בו משום שידעו את נפשו העדינה ותכונותיו לשים את נפשו בכפו להציל אדם מהחיה הנאצית.

יום אחד פשטה שמועה כי הגרמנים הפסיקו לחטוף ולרצוח יהודים. להיפך, הכריזו שהם מוכנים לתת עבודה לכל שירצה לעבוד בעבודות השדה השונות. הם היו מעוניינים לאסוף את היבול ולשלוח אותו לגרמניה. יהודים רבים יצאו ממחבואיהם ונתקבלו לעבודה בשדה. גם אני הייתי ביניהם. ואכן במשך רוב חודשי הקיץ עבדתי בשדה עם עוד יהודים, כאשר מעלינו עומדים שוטרים אוקראינים ומנופפים בשוטים על ראשינו. לפני גמר הדיש התחילו רווחים שמועות כי עם תום העבודה בשדה לוקחים הגרמנים את העובדים ומחסלים אותם. ואכן, יום אחד, קמתי בבוקר וכרגיל יצאתי אל תחנת הריכוז משם היינו נשלחים לעבודה. למזלי אחרתי בדקות אחדות. באמצע הדרך נפגשתי ביהודים שהצליחו לברוח מתחנת הריכוז ובפיהם הבשורה האיומה שלא לעבודה שולחים היום, אלא למחנה ההשמדה.

הם סיפרו שבין היתר אסרו הגרמנים את כל חברי ה''יודענראט'' (ועד היהודים). נסתי כל עוד נפשי בי עד שהגעתי לאחת החצרות העזובות בגיטו. באותה חצר הכין אחד הדיירים ימים לפני כן מסתור מתחת לבית הכסא. מתחת לבור של בית הכסא חפר בור עמוק. כאשר חמקתי לתוך הבור מצאתי כבר שלושה יהודים שהתחבאו שם. שבועיים ימים ישבנו בתוך הבור, שמענו איך הגרמנים והאוקראינים הסתובבו בחצר ובבית וחיפשו יהודים מתחבאים; פעמים רבות עברו על ידינו ושמענו ברורות כל מה שדיברו ביניהם. למזלנו לא גילו את מחבואנו.

לאחר שבועיים יצאנו מן הבור לשאוף קצת אויר צח, ובהיותנו בחוץ שוב לא היה רצון לחזור לבור המעופש. גם המזון אזל והברירה היתה או לגווע ברעב בתוך הבור או להסתכן. נכנסנו לתוך הבית שהיה עזוב, ואחרי חיפושים מצאנו בו סדינים קרועים, שהרוצחים לא מצאו ענין בהם. התעטפנו בסדינים הלבנים והתחלנו להתגלגל בשלג. החבילה נתפרדה וכל אחד חיפש מקום הצלה לעצמו.
דרך הסמטאות החרבות והעזובות הצלחתי להגיע לעיבורה של העיר, פרבר שגרו בו פולנים ורוסים.

באישון לילה דפקתי בדלתה של פולניה אחת שהכרתיה מלפני המלחמה (בין כך ובין כך לא היה לי מה להפסיד), אשה גלמודה שגרה לבדה בביקתה רעועה. להפתעתי נפתחה הדלת והאשה הכניסה אותי לתוך החדר. מיד הורידה אותי למרתף וציוותה עלי לא לזוז משם אם אין ברצוני להביא כליה על שתינו.

ימים אחדים הייתי במרתף והיא התחלקה אתי עם מעט המזון שהשיגה בעבודה אצל הגרמנים. לילה אחד ירדה אלי ואמרה לי שלא תוכל להסתיר אותי עוד כי חושדים בה שהיא מחביאה יהודים. ואמנם למחרת באו הבריונים האוקראינים לביקתה לבדוק אם אין בה יהודים. ברגע האחרון ממש הספיקה להודיע לי על ידי הקשה בריצפה שעלי לברוח דרך יציאה אחרת שהיתה במרתף, והיא עיכבה בינתיים את הרוצחים ע''י כיבוד שהגישה להם.

שוב הייתי בחוץ, צפויה כל רגע ליפול לידי מבקשי נפשי. כבר ירד הלילה, ובין שבילי שלג הגעתי לביתו של איכר זקן. מזלי הוליכני תמיד לאנשים בעלי נפש. האיכר הזקן, על אף הסכנה הכרוכה בכך, נתן לי מחסה בביתו, אך לא לאורך ימים. באישון לילה עזבתי את ביקתתו ודרך שבילים וסימטאות באתי לגיטו שהיה שרוף וחרב כולו.

כצל התחמקתי משם עד שהגעתי לקצה העיר, שם גרו גויים מכרים שלי מלפני המלחמה. פתאום, בהסתתרי בצלו של אחד הבתים, הגיעו לאזני קולות מוכרים. מיד הכרתי בקולות האיכר בויקה ואשתו שהסתירו אותי במשך שנה בביתם בכפר. ניגשתי אליהם והם שמחו לראותני חיה. אך השתוממו מאד כיצד איני מפחדת להסתובב בחוץ. סיפרתי להם את כל תלאותי שעברו עלי מאז עזבתי את ביתם, וגם הם סיפרו לי על הפורענות שירדה עליהם. הרוצחים האוקראינים שרפו את ביתם, רצחו את אחיו ואת משפחתו, והם נמצאים אצל מכר שמעסיק אותם בעבודה. הם הכניסו אותי לאורווה והסתירו אותי מתחת לערימות הקש.

ימים אחדים הצלחתי להשאר חבויה מתחת לקש. כל פעם כאשר האיכר נכנס לאורווה והתחיל לדקור בקלשונו בתוך הקש פרחה נשמתי - שמא יגלה אותי. כאשר נתגליתי הצלחתי שוב לברוח ואיכר אחר נתן לי להסתתר ימים אחדים בעליית הגג שבביתו.

לא יכולתי להתחבא יותר בבתי איכרים, כי בסביבה נפוצה שמועה כי יהודיה מתחבאת פעם במקום זה, פעם במקום אחר, והחלטתי להגיע ליער שהיו בו פרטיזנים. כחיה נרדפת, רעבה, פצועה ורצוצה בגוף ובנפש, לבושה סמרטוטים קרועים, זחלתי על גחוני עד שהגעתי ליער ונפלתי לידי הפרטיזנים ברגע שאפסו כוחותי. הפרטיזנים נתנו לי לאכול ועטפוני בסמרטוטים שונים שאספו כדי שלא אקפא מקור.

בינתיים התקדם הצבא האדום ושיחרר אזור אחרי אזור מידי הגרמנים. הגעתי לרובנה 


תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

ילדי לנה קיכלר: שמעון הלר שהפך לטייס קרב בחיל האוויר הישראלי

סא"ל הלר שמעון

בשואה נולדתי בקרקוב, ב 12.10.36 למשפחה לא דתית. אבי גמר את האוניברסיטה המפורסמת של קרקוב "יגלונסקה" ועבד כעורך דין. אני הייתי בן יחיד. את מלחמת העולם השנייה שרדתי במזל ובעזרת אנשים אצילי נפש. כאשר המצב החמיר לקח אותי דודי (שהיה פולני ונשוי לאחות אבי) אליהם לדירה בפראגה – וורשה. שם שהיתי חודשים אחדים, בתנאים מגבילים מאוד- איסור על תנועה וכל רעש במהלך היום בדירה, עד שובו של הדוד בערב. מכרה של הדוד , אשה ליטאית צעירה ואצילת נפש בשם לידיה פלייטס הקדישה את חייה לי והצילה אותי. כשנתיים חיינו בכפר נידח 43 ק"מ מקרקוב. אני תחת זהות בדויה ועם שיער צבוע לבלונד, כל זאת בסיכון חייה, גם לאחר שהכסף עבור אחזקתי הפסיק להגיע.

הורי לא שרדו את המלחמה.
בסוף המלחמה החזירה אותי לידיה פלייטס ליהדות ומסרה אותי למוסד יהודי בוורשה. ושוב למזלי, עוד אישה אצילת נפש, ניצולת שואה בעצמה, ששמה לנה קיכלר לקחה אותי למוסד לילדים ניצולים. בגלל מצב בריאותי הירוד נשלחתי למוסד הבראה ב"זקופנה". התנכלויות אנטישמיות שלוו בירי על בית היתומים אלצו את לנה לברוח מפולין.
תקומה 
לנה קיכלר הצליחה…

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

ילדים בשואה שהפכו להיות טייסי קרב בחיל האוויר : רס"ן אומשוויף צבי ז''ל

רס"ן אומשוויף צבי ז''ל


בשואה  מ-1939 עד 1943 המשפחה גרה בגטו בלבוב. ב-1943 הועברה למחנה הריכוז אשוויץ ונרשמה כאסירים פוליטיים. צבי היה ילד בן 6 כאשר קועקע על ידו המספר 103796. אביו, ברנרד, יחד עם עוד מדען, חקרו את החיסון כנגד מחלת הטיפוס. כנראה שזו הסיבה להגנה מסוימת לה זכתה המשפחה. ב-1945 עם שחרור המחנה, הוא צעד יחד עם אמו ב"צעדת המוות". אביו הוצא כנראה להורג. כשהגיע לברלין, אמו נפטרה מטיפוס, הועבר ע"י ידידת אמו ד"ר אנה וייס, למנזר בסלובקיה, בו שהה עד סוף 1947 יחד עם עוד יתומים יהודים.
תקומה
ב-1947 אותר על-ידי דודו דולק עמישב ועלה ארצה דרך צרפת. התגורר עם דודו מספר שנים ואז אומץ על-ידי משפחת ארנון בקיבוץ עין המפרץ. עלייתו ארצה הייתה בלתי ליגאלית, הוא התחזה לבן נוסף של אישה עם ילד ששרדו את השואה. צבי גדל והתחנך במוסד החינוכי המשותף לעין המפרץ ולכפר מסריק. היה ספורטאי מחונן וזכה באליפויות קרב 5 ובקפיצה למרחק. שיחק עם נבחרת ישראל בכדור-עף.
בשחקים
התגייס לחיל האוויר לאחר שירות בחיל המודיעין.  ב-1958 הצטרף לקורס טיס מספר 31 אותו סיים במגמת קרב ב-1960. בביה"ס…