דלג לתוכן הראשי

מזיכרונותיו של תומס גבע על ילדים ונוער במחנה בוכנוואלד, 1945


·         יום אחד ראיתי ילד בן ארבע, הטיפוס העצוב ביותר שבו נתקלתי מעודי, לא נורמלי בגופו, בהתנהגותו ובדיבורו. הוא התהלך בפיק ברכיים כחיה פצועה, חלושה, ופלט קריאות בתערובת של גרמנית-פולנית-יידיש. "זה", כך נאמר לי, "הילד שהם מסתירים מפני הס"ס. אביו הביא אותו לכאן בתרמיל גב. בכל פעם שנערכת ביקורת, חוסמים את פיו של המסכן ותוחבים אותו מכורבל ומכוסה, מתחת ללוחות הרצפה. אילו חיים!" שאלתי אם ישנם עוד ילדים. "כן, יש עוד אחד במחנה הראשי בבלוק 8, בלוק הילדים. כל הילדים האחרים הם בני 12 לפחות".
·         בבלוק 8, כך שמעתי, חיים כ-100 נערים, רובם פולנים ורוסים בגילאים שבין 14 ל-16. כמה מהם צמודים למיוחסים במחנה ובאופן גלוי למדי שיחקו את תפקיד הזונות. כתוצאה מכך הם קינאו זה בזה כמו נשים. "יש בלוק נוער גם ב'מחנה הקטן'", יעצו לי. "במקומך, הייתי מנסה לקבל העברה אליו". לבסוף נשלחתי לבלוק 66, ביתם של כ-400-300 נערים. זקן הבלוק, יהודי פולני בעל ׂער בלונדיני וניסיון של שנים במחנות ריכוז גרמניים, קיבל אותנו כנהוג בנאום פתיחה נאצל. אכפת לו מאוד מבני חסותו, והוא חזר על מה שנאמר לי כבר במשרד הרישום. גם זקן הבלוק 7א באושוויץ הכריז על היותו שוחר טוב אבל התעמר בנו כדיקטטור. ואולם המקביל לו כאן בבוכנוולד נראה ידידותי
·         שמחתי להימצא שוב בין צעירים. זה היה הבלוק הנעים ביותר שבו הייתי אי פעם. אפילו איש הס"ס שבא לקבל את המסדר לא הטריד אותנו שכן זקן הבלוק שלנו הצליח לשמור על יחסים טובים אתו. רוב עמיתי לבלוק הגיעו ממחנות עבודה והיו יהודים. בחדר שלי היו בעיקר מפולין, בשני – מהונגריה. אלה משותפי למיטה שמאז שנת 1939 חיו בגטאות מבודדים לא ידעו הרבה על העולם שמסביבם. גורלם היה קשה בהרבה משלי והם היו עדים לטרגדיות גדולות. אבל הם היו צעירים מדי ובורים מכדי לתפוס מה קורה להם. הם התכנסו למין קונכייה, מחסום נפשי ששמר אותם מבודדים. כל מה שמעבר למחסום הזה נראה עוין ולא ראוי להתייחסות. לנערי הגטו היה הבלתי ידוע בגדר דבר שהם לא היו מסוגלים, או שלא היו מוכנים, לחשוב עליו. רובם היו חשדנים באופן תמים ביחס ל"זרים" וחלקם אף רמזו שאני עלול להיות מרגל גרמני

·         מקור: תומס גבענעורים בכבלים. ילד ניצל מן השואה, יד ושם, ירושלים 2003,



תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

ילדי לנה קיכלר: שמעון הלר שהפך לטייס קרב בחיל האוויר הישראלי

סא"ל הלר שמעון

בשואה נולדתי בקרקוב, ב 12.10.36 למשפחה לא דתית. אבי גמר את האוניברסיטה המפורסמת של קרקוב "יגלונסקה" ועבד כעורך דין. אני הייתי בן יחיד. את מלחמת העולם השנייה שרדתי במזל ובעזרת אנשים אצילי נפש. כאשר המצב החמיר לקח אותי דודי (שהיה פולני ונשוי לאחות אבי) אליהם לדירה בפראגה – וורשה. שם שהיתי חודשים אחדים, בתנאים מגבילים מאוד- איסור על תנועה וכל רעש במהלך היום בדירה, עד שובו של הדוד בערב. מכרה של הדוד , אשה ליטאית צעירה ואצילת נפש בשם לידיה פלייטס הקדישה את חייה לי והצילה אותי. כשנתיים חיינו בכפר נידח 43 ק"מ מקרקוב. אני תחת זהות בדויה ועם שיער צבוע לבלונד, כל זאת בסיכון חייה, גם לאחר שהכסף עבור אחזקתי הפסיק להגיע.

הורי לא שרדו את המלחמה.
בסוף המלחמה החזירה אותי לידיה פלייטס ליהדות ומסרה אותי למוסד יהודי בוורשה. ושוב למזלי, עוד אישה אצילת נפש, ניצולת שואה בעצמה, ששמה לנה קיכלר לקחה אותי למוסד לילדים ניצולים. בגלל מצב בריאותי הירוד נשלחתי למוסד הבראה ב"זקופנה". התנכלויות אנטישמיות שלוו בירי על בית היתומים אלצו את לנה לברוח מפולין.
תקומה 
לנה קיכלר הצליחה…

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

ילדים בשואה שהפכו להיות טייסי קרב בחיל האוויר : רס"ן אומשוויף צבי ז''ל

רס"ן אומשוויף צבי ז''ל


בשואה  מ-1939 עד 1943 המשפחה גרה בגטו בלבוב. ב-1943 הועברה למחנה הריכוז אשוויץ ונרשמה כאסירים פוליטיים. צבי היה ילד בן 6 כאשר קועקע על ידו המספר 103796. אביו, ברנרד, יחד עם עוד מדען, חקרו את החיסון כנגד מחלת הטיפוס. כנראה שזו הסיבה להגנה מסוימת לה זכתה המשפחה. ב-1945 עם שחרור המחנה, הוא צעד יחד עם אמו ב"צעדת המוות". אביו הוצא כנראה להורג. כשהגיע לברלין, אמו נפטרה מטיפוס, הועבר ע"י ידידת אמו ד"ר אנה וייס, למנזר בסלובקיה, בו שהה עד סוף 1947 יחד עם עוד יתומים יהודים.
תקומה
ב-1947 אותר על-ידי דודו דולק עמישב ועלה ארצה דרך צרפת. התגורר עם דודו מספר שנים ואז אומץ על-ידי משפחת ארנון בקיבוץ עין המפרץ. עלייתו ארצה הייתה בלתי ליגאלית, הוא התחזה לבן נוסף של אישה עם ילד ששרדו את השואה. צבי גדל והתחנך במוסד החינוכי המשותף לעין המפרץ ולכפר מסריק. היה ספורטאי מחונן וזכה באליפויות קרב 5 ובקפיצה למרחק. שיחק עם נבחרת ישראל בכדור-עף.
בשחקים
התגייס לחיל האוויר לאחר שירות בחיל המודיעין.  ב-1958 הצטרף לקורס טיס מספר 31 אותו סיים במגמת קרב ב-1960. בביה"ס…