דלג לתוכן הראשי

הרחק בקצה העולם יש לי אמא: ליליאן




מכתב שנכתב בתקופת מלחמת העולם השנייה על ידי אחת מעשרות אלפי הילדים שמצאו מקלט בקרב משפחות צרפתיות והודות להן ניצלו. במכתב מתארת ליליאן את החיפוש אחר מסתור ואת החום שזכתה לו במשפחה שאימצה אותה.

יצאנו, אמי ואני, עם כמה בגדים חמים, על אף שהיה זה חודש יולי. הלכנו לאחת מחברותיה, שגרה בוונסן וכשראתה אותנו אמרה: "הם באו לקחת את גיסתי, אני לא רוצה שתהיו אצלי, לכו, לכו, הם בטח יחזרו." הלכנו לסבתא שלי שהייתה בת שבעים ושלוש והיא אמרה לאמא: "אני לא יודעת אם תרצו להישאר כאן, כי הצרפתים כבר באו לקחת את אחיך." היא נתנה לנו את כתובת דירת הרווקים של דודי. נשארנו בעליית הגג הזאת שלושה ימים בלבד. עוד חקוק בזיכרוני שהייתי רעבה, רעבה כל כך, ואת קולה של אמי אומר לי: "אין לי שום דבר לתת לך..." לא היה לחם, לא היה סוכר, לא היו שימורים, שום דבר. אמי לא העזה לרדת מהבית. בכל אותם שלושה ימים, לא אכלנו דבר. נשארנו מוסתרות והחלונות היו מוגפים. לא פתחנו רדיו, לא השמענו קול, דיברנו בלחש, מפחד שהשכנים יבואו לראות אם אנחנו שם, שהשוער ישמע רעש... אמי לא בכתה, אבל אני כן, כי הייתי רעבה. כי רציתי ללכת לבית הספר וכי ידעתי שלעולם לא אוכל לחזור לשם.
[...]
גיליתי בשלב מאוחר יותר שאותה אישה, אותה משפחה שקיבלה אותי אליה, כלומר שאימצה אותי, הייתה משפחה חשוכת ילדים. הגברת לא יכלה להביא ילדים לעולם. כשדיברו שאסע לכמה ימים, שהרי הכול היה זמני, היא אמרה לאחותה: "לא, אני לא רוצה שהיא תיסע מכאן, אנחנו נשמור עליה." ואחותה, העובדת הסוציאלית, אמרה לה: "אבל את יודעת שאת מסתכנת בהסתרת יהודייה בביתך." והאישה השיבה: "אני מעדיפה למות מתוך תחושת אושר על שיש לי ילד, מאשר לחיות בלעדיו." הם נטלו על עצמם את כל הסיכונים וכך נותרתי באותה משפחה. הם הפגינו כלפי הרבה חום ואהבה. אני זוכרת שאחד העונשים היה לשלוח אותי לישון ואחר כך להעיר אותי בנשיקות. כשאמי באה לראות אותי אמרתי לה: "שלום, גברתי." היה לה קשה מאוד. בצאתה היא פרצה בבכי.
ליליאן

מקור וקרדיט ( באדיבות אתר מט"ח ) , 

הרחק בקצה העולם יש לי אמא עדויות של ילדים מוסתרים - נהר ספרים

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

הנער ניצול השואה ששרד בהיותו בן 15 את מחנה מאוטהאוזן וזכה במדליית הכבוד במלחמת קוריאה

הוא שרד מחנה ריכוז  נאצי  (מאוטהאוזן, אוסטריה ) בתקופת השואה  ואחר כך  נלחם בגבורה  בצבא האמריקאי במלחמת קוריאה שם הגן בעצמו על אחת הגבעות החשובות בקרב בין האמריקאים לסינים בצפון קוריאה והציל את חייהם של 40 עמיתיו לפלוגה .  אחר כך נכלא במחנה שבויים סיני . מי הוא הצעיר היהודי ההונגרי טיבור רובין, ניצול השואה,  שזכה במדלית הכבוד מידי נשיא ארה"ב ?
טיבור "טד" רובין (באנגלית: Tibor "Ted" Rubin;‏ 18 ביוני 1929 - 5 בדצמבר 2015) היה ניצול שואה ממוצא הונגרי וגיבור מלחמה אמריקאי שעוטר במדליית הכבוד על פעולותיו במלחמת קוריאה. היה אחד משני מעוטרי מדליית הכבוד היהודים שנותרו בחיים, עד למותו.
במשך השנים הוגשו המלצות רבות להעניק לרב"ט טיבור רובין מדליות ועיטורים, המלצות אלו זכו להתעלמות ממניעים אנטישמיים.
ב-23 בספטמבר 2005 העניק נשיא ארצות הברית ג'ורג' ו. בוש את מדליית הכבוד לרב"ט טיבור רובין.
טיבור רובין התגורר בגרדן גרוב, קליפורניה.
ילדותו בהונגריה טיבור רובין נולד בפאסטו, עיירה הונגרית קטנה שחיו בה 120 משפחות יהודיות. אביו היה סנדלר והוא היה אחד מתוך שישה יל…

שבתאי קאנטור , בן 13, מסתתר בארובות הגג באקציות בגטו וילנה

עדות משנת 1946 , שבתאי קאנטור , בן 15 ( בן 8 עם פרוץ המלחמה)

נולדתי בשנת 1931 בעיירה קטנה יאזנה . אבי היה אופה ואמי ניהלה את הבית. למדתי ב"חדר"וראיתי חיים טובים עד שפרצה המלחמה והגיעו הגרמנים. הליטאים עשו יד אחד עם הגרמנים .
מרים ומלאי יגון היו החיים תחת עול השלטון הגרמני. כעבור חודש גזרו הגרמנים את גזירת הגטו בעיירה. בבוקר לא-עבות באו ליטאים וגרמנים חמושים ברובים , עברו מבית לבית וגרשו לגטו. המצב בגטו היה נורא ואיום. מדי פעם באו ליטאים וגרמנים הרגו וירו ושדדו.
היינו זמן מה בגטו ואז החליטו הנאצים להוביל את היהודים לבורות ההריגה. טיכסתי עצה עם אחי והחלטנו שאני אברח והוא יישאר עם אימא.
כל עזבתי את הורי ויצאתי לדרך. פרמתי והורדתי את הטלאי הצהוב. מצאתי בן-כפר ועגלה , קפצתי עליה ונסעתי לכפרים. אחר כך התגנבתי לבית אישה כפרית וביקשתי אוכל. התגנבתי לתוך גורן ללינת לילה. אחרי שלושה ימים הגעתי לקובנה. ישבתי על גג הקרון ונסעתי לוילנה.
בנסעי כך בדרך כאשר אני יושב על גג הקרון, ראיתי איך הובלו יהודים להורג . שמעתי צעקות ובכיות וליבי כאבמאד, שנגזר עלי להסתכל בדרכם האחרונה של יהודים. פרצתי בב…