דלג לתוכן הראשי

סיפורו של פסח סקוזה הוא סיפור של אלו ששרדו את השואה כילדים, דור של בעלי עדות שהולך ונעלם



לא תמיד החיים האירו פניהם לפסח, ניצול שואה שכבר בגיל ארבע איבד את ילדותו. ילדות במובן של תחושת בטחון, יציבות ומוגנות. בגיל הזה, צעד הילדון על גשר הגירוש מפולין לבילרוסיה ביחד עם שאר יהודי העיירה.
ילד בן ארבע... הולך ברגל קילומטרים.. בקור... מה הבנת?
"שאני רוצה לחיות. ידעתי שרוצים להרוג אותנו כי אנחנו יהודים". פסח נזכר ש"כבר בדרך כשהלכנו ברגל בשיירה, ירד מעלינו מטוס גרמני שירה בנו צרורות מתוך מקלע ושפך זפת רותחת. דודתי זרקה אותי לתעלה לצד הדרך ונשכבה מעליי וכך ניצלתי". המשפחה הגיעה בסופו של דבר מפולין לעיירה בשטח רוסיה בשם דראצ'ין."אבי היה עגלון שסחר בשוק השחור, עבירה חמורה בתקופת הקומוניזם. הוא נתפס ונשלח לכלא ואמי עבדה כתופרת ואיכשהו שרדנו. אז למדתי מהו רעב. היהודים התפלגו ולא היתה עזרה הדדית". מאז, טוען פסח שאין דבר גרוע יותר עבורנו היהודים מאשר הפילוג. אובדן קשרי העזרה ההדית והתמיכה. "הדבר הגרוע הנוסף", אומר פסח, "הוא שכשאתה נרדף אתה מקבל את המציאות הזו כטבעית. לכן היהודים הלכו ולא התקוממו. כשאני נזכר, היו מצבים ששוטר עם רובה הוליך עשרות גברים יהודים. הם יכלו להתגבר עליו בקלות, אלא שרוחנו נשברה וכשהרוח שבורה - העניין הפיזי הוא מה בכך. כילד חשבתי שזה מגיע לנו. רק אחרי שנים רבות הבנתי שלא".

באחד הימים בעוד שאביו שהה בבית הכלא, נכנסו הגרמנים לעיר טראצ'ין, אספו את היהודים וריכזו אותם לשכונת מגורים אחת: הגטו. אותה הקיפו בגדר תייל. כל היהודים אולצו ללכת עם טלאי צהוב כדי שיוכלו להבדיל בין מי שהוא יהודי לבין האחרים- בעלי הזכויות. שני אחיו הגדולים נהגו להתגנב מתחת לחוטי התיל ועבדו בתחנת הקמח שהיתה בבעלות משפחה רוסית אמידה ולה ילדים באותם גילאים. ילדי המשפחה הרוסית התחברו עם הילדים היהודים. "אחיי סחבו שקים ועזרו לאכרים לטחון את הגרעינים ובתמורה קיבלו מעט קמח. מזה התקיימנו", מתאר פסח. יום אחד ספרו ילדי המשפחה הרוסייה כי הגרמנים מתכוונים לחסל את הגטו. "הקצינים ערכו משתה בבית המשפחה ופטפטו, והילדים ששמעו את הדברים הזהירו אותנו". ילדי משפחת סקוזה ניסו להזהיר את תושבי הגטו. "היהודים הלשינו ליודנראט שהיו היהודים ששתפו פעולה עם הגסטפו והגסטפו עצר את אחיי. רק אחרי בכי ותחנונים של אמי הסכימו לשחרר אותם". יצחק, האח הבכור, שהיה כבן 11, לא התמהמה. "איציק חפר בור באדמה, מתחת למחסן שבחצר, והסווה את הכניסה על ידי ארגז זבל", מתאר פסח את תושייתו של אחיו הנערץ עליו". יום אחד נכנסו המון שוטרים לגטו וקפצנו לתוך הבור". שני לילות ושלושה ימים שמעו פסח ומשפחתו כיצד נרצחים היהודים בגטו. "לקחו את הגברים ליער כדי שיחפרו בור ענק. כל הלילה הם חפרו. בבוקר באו ולקחו את המשפחות וירו בהן לתוך הבור, ואז חזרו ולקחו עוד ועוד משפחות. כך שמענו במו אוזנינו כיצד רוצחים את כולם. אחרי שלושה ימים נעשה שקט מוחלט". בינתיים, בתוך הבור היה צפוף. פסח מציין שמלבד סבו, אמו ושני אחיו, קפצו לתוך הבור גם שכנה ושתי בנותיה. "עמדנו ורעדנו מפחד. אחרי שלושה ימים איציק יצא לראות מה קורה. הוא הסתתר בשדות התבואה וראה שיש שוטרים ונאצים במצוד אחרי מי ששרד. הוא חזר אלינו לבור והזהיר אותנו שלא נצא".
אחרי יומיים, אחיו איציק בעל חושי ההישרדות המחודדים, זירז את המשפחה לצאת מהבור שכבר אינו בטוח. "יצאנו מהגטו. עברנו נחל שלידו עמד בית ובו איכר פולני שצעק לעברנו אזהרה: "אל תרוצו יהודונים". הבנו שמי שרץ מיד יורים בו". בני המשפחה מצאו מסתור בתוך שדה חיטה. "אחי מצא עץ תפוחים ואכלנו. למחרת הגרמנים התחילו לירות לתוך התבואה ואמי חפרה בידיה בור קטן ותחבה את ראשי לתוכו כדי שלא אפגע מהירי. ואני כילד, לא יודע מה קורה וכל כמה רגעים מיששתי את גופי בידיי לראות אם אני עדיין חי".

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

הנער ניצול השואה ששרד בהיותו בן 15 את מחנה מאוטהאוזן וזכה במדליית הכבוד במלחמת קוריאה

הוא שרד מחנה ריכוז  נאצי  (מאוטהאוזן, אוסטריה ) בתקופת השואה  ואחר כך  נלחם בגבורה  בצבא האמריקאי במלחמת קוריאה שם הגן בעצמו על אחת הגבעות החשובות בקרב בין האמריקאים לסינים בצפון קוריאה והציל את חייהם של 40 עמיתיו לפלוגה .  אחר כך נכלא במחנה שבויים סיני . מי הוא הצעיר היהודי ההונגרי טיבור רובין, ניצול השואה,  שזכה במדלית הכבוד מידי נשיא ארה"ב ?
טיבור "טד" רובין (באנגלית: Tibor "Ted" Rubin;‏ 18 ביוני 1929 - 5 בדצמבר 2015) היה ניצול שואה ממוצא הונגרי וגיבור מלחמה אמריקאי שעוטר במדליית הכבוד על פעולותיו במלחמת קוריאה. היה אחד משני מעוטרי מדליית הכבוד היהודים שנותרו בחיים, עד למותו.
במשך השנים הוגשו המלצות רבות להעניק לרב"ט טיבור רובין מדליות ועיטורים, המלצות אלו זכו להתעלמות ממניעים אנטישמיים.
ב-23 בספטמבר 2005 העניק נשיא ארצות הברית ג'ורג' ו. בוש את מדליית הכבוד לרב"ט טיבור רובין.
טיבור רובין התגורר בגרדן גרוב, קליפורניה.
ילדותו בהונגריה טיבור רובין נולד בפאסטו, עיירה הונגרית קטנה שחיו בה 120 משפחות יהודיות. אביו היה סנדלר והוא היה אחד מתוך שישה יל…

שבתאי קאנטור , בן 13, מסתתר בארובות הגג באקציות בגטו וילנה

עדות משנת 1946 , שבתאי קאנטור , בן 15 ( בן 8 עם פרוץ המלחמה)

נולדתי בשנת 1931 בעיירה קטנה יאזנה . אבי היה אופה ואמי ניהלה את הבית. למדתי ב"חדר"וראיתי חיים טובים עד שפרצה המלחמה והגיעו הגרמנים. הליטאים עשו יד אחד עם הגרמנים .
מרים ומלאי יגון היו החיים תחת עול השלטון הגרמני. כעבור חודש גזרו הגרמנים את גזירת הגטו בעיירה. בבוקר לא-עבות באו ליטאים וגרמנים חמושים ברובים , עברו מבית לבית וגרשו לגטו. המצב בגטו היה נורא ואיום. מדי פעם באו ליטאים וגרמנים הרגו וירו ושדדו.
היינו זמן מה בגטו ואז החליטו הנאצים להוביל את היהודים לבורות ההריגה. טיכסתי עצה עם אחי והחלטנו שאני אברח והוא יישאר עם אימא.
כל עזבתי את הורי ויצאתי לדרך. פרמתי והורדתי את הטלאי הצהוב. מצאתי בן-כפר ועגלה , קפצתי עליה ונסעתי לכפרים. אחר כך התגנבתי לבית אישה כפרית וביקשתי אוכל. התגנבתי לתוך גורן ללינת לילה. אחרי שלושה ימים הגעתי לקובנה. ישבתי על גג הקרון ונסעתי לוילנה.
בנסעי כך בדרך כאשר אני יושב על גג הקרון, ראיתי איך הובלו יהודים להורג . שמעתי צעקות ובכיות וליבי כאבמאד, שנגזר עלי להסתכל בדרכם האחרונה של יהודים. פרצתי בב…