לא תמיד החיים האירו פניהם
לפסח, ניצול שואה שכבר בגיל ארבע איבד את ילדותו. ילדות במובן של תחושת בטחון,
יציבות ומוגנות. בגיל הזה, צעד הילדון על גשר הגירוש מפולין לבילרוסיה ביחד עם שאר
יהודי העיירה.
ילד בן ארבע... הולך
ברגל קילומטרים.. בקור... מה הבנת?
"שאני רוצה לחיות. ידעתי שרוצים להרוג אותנו כי אנחנו יהודים". פסח נזכר ש"כבר בדרך כשהלכנו ברגל בשיירה, ירד מעלינו מטוס גרמני שירה בנו צרורות מתוך מקלע ושפך זפת רותחת. דודתי זרקה אותי לתעלה לצד הדרך ונשכבה מעליי וכך ניצלתי". המשפחה הגיעה בסופו של דבר מפולין לעיירה בשטח רוסיה בשם דראצ'ין."אבי היה עגלון שסחר בשוק השחור, עבירה חמורה בתקופת הקומוניזם. הוא נתפס ונשלח לכלא ואמי עבדה כתופרת ואיכשהו שרדנו. אז למדתי מהו רעב. היהודים התפלגו ולא היתה עזרה הדדית". מאז, טוען פסח שאין דבר גרוע יותר עבורנו היהודים מאשר הפילוג. אובדן קשרי העזרה ההדית והתמיכה. "הדבר הגרוע הנוסף", אומר פסח, "הוא שכשאתה נרדף אתה מקבל את המציאות הזו כטבעית. לכן היהודים הלכו ולא התקוממו. כשאני נזכר, היו מצבים ששוטר עם רובה הוליך עשרות גברים יהודים. הם יכלו להתגבר עליו בקלות, אלא שרוחנו נשברה וכשהרוח שבורה - העניין הפיזי הוא מה בכך. כילד חשבתי שזה מגיע לנו. רק אחרי שנים רבות הבנתי שלא".
באחד הימים בעוד שאביו שהה בבית הכלא, נכנסו הגרמנים לעיר טראצ'ין, אספו את היהודים וריכזו אותם לשכונת מגורים אחת: הגטו. אותה הקיפו בגדר תייל. כל היהודים אולצו ללכת עם טלאי צהוב כדי שיוכלו להבדיל בין מי שהוא יהודי לבין האחרים- בעלי הזכויות. שני אחיו הגדולים נהגו להתגנב מתחת לחוטי התיל ועבדו בתחנת הקמח שהיתה בבעלות משפחה רוסית אמידה ולה ילדים באותם גילאים. ילדי המשפחה הרוסית התחברו עם הילדים היהודים. "אחיי סחבו שקים ועזרו לאכרים לטחון את הגרעינים ובתמורה קיבלו מעט קמח. מזה התקיימנו", מתאר פסח. יום אחד ספרו ילדי המשפחה הרוסייה כי הגרמנים מתכוונים לחסל את הגטו. "הקצינים ערכו משתה בבית המשפחה ופטפטו, והילדים ששמעו את הדברים הזהירו אותנו". ילדי משפחת סקוזה ניסו להזהיר את תושבי הגטו. "היהודים הלשינו ליודנראט שהיו היהודים ששתפו פעולה עם הגסטפו והגסטפו עצר את אחיי. רק אחרי בכי ותחנונים של אמי הסכימו לשחרר אותם". יצחק, האח הבכור, שהיה כבן 11, לא התמהמה. "איציק חפר בור באדמה, מתחת למחסן שבחצר, והסווה את הכניסה על ידי ארגז זבל", מתאר פסח את תושייתו של אחיו הנערץ עליו". יום אחד נכנסו המון שוטרים לגטו וקפצנו לתוך הבור". שני לילות ושלושה ימים שמעו פסח ומשפחתו כיצד נרצחים היהודים בגטו. "לקחו את הגברים ליער כדי שיחפרו בור ענק. כל הלילה הם חפרו. בבוקר באו ולקחו את המשפחות וירו בהן לתוך הבור, ואז חזרו ולקחו עוד ועוד משפחות. כך שמענו במו אוזנינו כיצד רוצחים את כולם. אחרי שלושה ימים נעשה שקט מוחלט". בינתיים, בתוך הבור היה צפוף. פסח מציין שמלבד סבו, אמו ושני אחיו, קפצו לתוך הבור גם שכנה ושתי בנותיה. "עמדנו ורעדנו מפחד. אחרי שלושה ימים איציק יצא לראות מה קורה. הוא הסתתר בשדות התבואה וראה שיש שוטרים ונאצים במצוד אחרי מי ששרד. הוא חזר אלינו לבור והזהיר אותנו שלא נצא".
אחרי יומיים, אחיו איציק בעל חושי ההישרדות המחודדים, זירז את המשפחה לצאת מהבור שכבר אינו בטוח. "יצאנו מהגטו. עברנו נחל שלידו עמד בית ובו איכר פולני שצעק לעברנו אזהרה: "אל תרוצו יהודונים". הבנו שמי שרץ מיד יורים בו". בני המשפחה מצאו מסתור בתוך שדה חיטה. "אחי מצא עץ תפוחים ואכלנו. למחרת הגרמנים התחילו לירות לתוך התבואה ואמי חפרה בידיה בור קטן ותחבה את ראשי לתוכו כדי שלא אפגע מהירי. ואני כילד, לא יודע מה קורה וכל כמה רגעים מיששתי את גופי בידיי לראות אם אני עדיין חי".
"שאני רוצה לחיות. ידעתי שרוצים להרוג אותנו כי אנחנו יהודים". פסח נזכר ש"כבר בדרך כשהלכנו ברגל בשיירה, ירד מעלינו מטוס גרמני שירה בנו צרורות מתוך מקלע ושפך זפת רותחת. דודתי זרקה אותי לתעלה לצד הדרך ונשכבה מעליי וכך ניצלתי". המשפחה הגיעה בסופו של דבר מפולין לעיירה בשטח רוסיה בשם דראצ'ין."אבי היה עגלון שסחר בשוק השחור, עבירה חמורה בתקופת הקומוניזם. הוא נתפס ונשלח לכלא ואמי עבדה כתופרת ואיכשהו שרדנו. אז למדתי מהו רעב. היהודים התפלגו ולא היתה עזרה הדדית". מאז, טוען פסח שאין דבר גרוע יותר עבורנו היהודים מאשר הפילוג. אובדן קשרי העזרה ההדית והתמיכה. "הדבר הגרוע הנוסף", אומר פסח, "הוא שכשאתה נרדף אתה מקבל את המציאות הזו כטבעית. לכן היהודים הלכו ולא התקוממו. כשאני נזכר, היו מצבים ששוטר עם רובה הוליך עשרות גברים יהודים. הם יכלו להתגבר עליו בקלות, אלא שרוחנו נשברה וכשהרוח שבורה - העניין הפיזי הוא מה בכך. כילד חשבתי שזה מגיע לנו. רק אחרי שנים רבות הבנתי שלא".
באחד הימים בעוד שאביו שהה בבית הכלא, נכנסו הגרמנים לעיר טראצ'ין, אספו את היהודים וריכזו אותם לשכונת מגורים אחת: הגטו. אותה הקיפו בגדר תייל. כל היהודים אולצו ללכת עם טלאי צהוב כדי שיוכלו להבדיל בין מי שהוא יהודי לבין האחרים- בעלי הזכויות. שני אחיו הגדולים נהגו להתגנב מתחת לחוטי התיל ועבדו בתחנת הקמח שהיתה בבעלות משפחה רוסית אמידה ולה ילדים באותם גילאים. ילדי המשפחה הרוסית התחברו עם הילדים היהודים. "אחיי סחבו שקים ועזרו לאכרים לטחון את הגרעינים ובתמורה קיבלו מעט קמח. מזה התקיימנו", מתאר פסח. יום אחד ספרו ילדי המשפחה הרוסייה כי הגרמנים מתכוונים לחסל את הגטו. "הקצינים ערכו משתה בבית המשפחה ופטפטו, והילדים ששמעו את הדברים הזהירו אותנו". ילדי משפחת סקוזה ניסו להזהיר את תושבי הגטו. "היהודים הלשינו ליודנראט שהיו היהודים ששתפו פעולה עם הגסטפו והגסטפו עצר את אחיי. רק אחרי בכי ותחנונים של אמי הסכימו לשחרר אותם". יצחק, האח הבכור, שהיה כבן 11, לא התמהמה. "איציק חפר בור באדמה, מתחת למחסן שבחצר, והסווה את הכניסה על ידי ארגז זבל", מתאר פסח את תושייתו של אחיו הנערץ עליו". יום אחד נכנסו המון שוטרים לגטו וקפצנו לתוך הבור". שני לילות ושלושה ימים שמעו פסח ומשפחתו כיצד נרצחים היהודים בגטו. "לקחו את הגברים ליער כדי שיחפרו בור ענק. כל הלילה הם חפרו. בבוקר באו ולקחו את המשפחות וירו בהן לתוך הבור, ואז חזרו ולקחו עוד ועוד משפחות. כך שמענו במו אוזנינו כיצד רוצחים את כולם. אחרי שלושה ימים נעשה שקט מוחלט". בינתיים, בתוך הבור היה צפוף. פסח מציין שמלבד סבו, אמו ושני אחיו, קפצו לתוך הבור גם שכנה ושתי בנותיה. "עמדנו ורעדנו מפחד. אחרי שלושה ימים איציק יצא לראות מה קורה. הוא הסתתר בשדות התבואה וראה שיש שוטרים ונאצים במצוד אחרי מי ששרד. הוא חזר אלינו לבור והזהיר אותנו שלא נצא".
אחרי יומיים, אחיו איציק בעל חושי ההישרדות המחודדים, זירז את המשפחה לצאת מהבור שכבר אינו בטוח. "יצאנו מהגטו. עברנו נחל שלידו עמד בית ובו איכר פולני שצעק לעברנו אזהרה: "אל תרוצו יהודונים". הבנו שמי שרץ מיד יורים בו". בני המשפחה מצאו מסתור בתוך שדה חיטה. "אחי מצא עץ תפוחים ואכלנו. למחרת הגרמנים התחילו לירות לתוך התבואה ואמי חפרה בידיה בור קטן ותחבה את ראשי לתוכו כדי שלא אפגע מהירי. ואני כילד, לא יודע מה קורה וכל כמה רגעים מיששתי את גופי בידיי לראות אם אני עדיין חי".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה