דלג לתוכן הראשי

סיפורו של אברהם ברנרד



נולדתי בתאריך 4/2/1936 בארץ פולין בעיר ולודובק ברחוב קליסקה מספר ,39 לאימי קראו לאה ברנרד ולאבי קראו יעקוב. אימא הייתה עקרת בית ועסקה בתפירה בבית ואבא עבד במפעל גרורלנד בתפקיד חשב כלכלי. אבא היה בוגר בכלכלה ועסקים באוניברסיטת ורשה ובנוסף היה ראש תנועת בית"ר בעיר שלנו. במסגרת תפקידו הוא ארגן נוער יהודי לעלייה לארץ ישראל .
במשך שנה בין 1939-1940 אבא עבד בעבודת כפייה אצל גרורלנד במפעל בעיר ואז, אנשי הגסטפו רצחו אותו . אחרי שהרגו אותו, אמא לקחה אותי עם אחי בנימין ואחותי שרה ועברנו את גבול רוסיה. בדרך בזמן הנסיעה ברכבת מטוסים הפציצו אותנו, הקרונות עלו באש ואנשים רבים נהרגו. איש אחד תפס אותי ביד ויחד קפצנו מהקרון הבוער במרחק דיי גדול מהרכבת שהמשיכה לעלות באש. לאחר מכן האיש עזב את ידי ונעלם. כך נפרדתי מאימא מאחי ומאחותי. בראשי ת הנדידה עברתי בתוך יערות על אדמת רוסיה, בדרך הצטרפתי לקבוצת ילדים קטנה - ילדים אשר אבדו מהוריהם כמוני. נעזרנו ב ילד בוגר יותר שהיה משגיח עלינו גםו הוא היה במצב שלנו. הנדודים היו ביערות, בדרך עברנו בכפרים מבתי עץ והנשים היו מחלקות מזון לילדים. כך הצלחתי לקבל מזון ולפעמים היו מחלקים איזה בגד שתמיד היה יותר גדול  ממני . רק בעזרת חבלים הצלחתי לקשור אותו לגופי. בחורף הייתי ישן בין שיחים ליד עץ ומתכסה בסמרטוטים שמצאתי בדרך . התרגלתי לשרוד בטבע. היו הרבה ילדים מהקבוצה שלנו שמתו עם הזמן. בדרך ראיתי ילדים מתים, עגלות שרופות עם אנשים ובעלי חיים, עיירות קטנות שרופות והרוסות, המראות היו קשים ולכן השתדלתי להתרחק מאזורים מיושבים וללכת יותר לתוך עומק היער. כך היה משנת 1940 עד שנת 1945 ב. 1945 הגעתי לבית יתומים ודרכו הצלחתי למצוא את אימא שלי עם אחי ואחותי .
בסיביר, אחרי שפגשתי בחזרה את אמא ואת אחי ואחותי, הודיעו על סיום המלחמה. אימא תכננה לעזוב את רוסיה ולחזור לפולין . בגמר המלחמה חזרנו לפולין לולודובק והפעם הגענו לבית ילדים עם מדריכים שהגיעו מארץ ישראל. דרך בית הילדים עלינו לארץ ישראל ב . דרך עברנו את  ,פולין צ'כוסלובקיה, היינו במחנה עקורים וקשייד באוסטריה, הגענו לצרפת וגם בגרמניה היינו במחנה עקורים הזנהקה . לאחר מכן הגענו לארץ ישראל .

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

הנער ניצול השואה ששרד בהיותו בן 15 את מחנה מאוטהאוזן וזכה במדליית הכבוד במלחמת קוריאה

הוא שרד מחנה ריכוז  נאצי  (מאוטהאוזן, אוסטריה ) בתקופת השואה  ואחר כך  נלחם בגבורה  בצבא האמריקאי במלחמת קוריאה שם הגן בעצמו על אחת הגבעות החשובות בקרב בין האמריקאים לסינים בצפון קוריאה והציל את חייהם של 40 עמיתיו לפלוגה .  אחר כך נכלא במחנה שבויים סיני . מי הוא הצעיר היהודי ההונגרי טיבור רובין, ניצול השואה,  שזכה במדלית הכבוד מידי נשיא ארה"ב ?
טיבור "טד" רובין (באנגלית: Tibor "Ted" Rubin;‏ 18 ביוני 1929 - 5 בדצמבר 2015) היה ניצול שואה ממוצא הונגרי וגיבור מלחמה אמריקאי שעוטר במדליית הכבוד על פעולותיו במלחמת קוריאה. היה אחד משני מעוטרי מדליית הכבוד היהודים שנותרו בחיים, עד למותו.
במשך השנים הוגשו המלצות רבות להעניק לרב"ט טיבור רובין מדליות ועיטורים, המלצות אלו זכו להתעלמות ממניעים אנטישמיים.
ב-23 בספטמבר 2005 העניק נשיא ארצות הברית ג'ורג' ו. בוש את מדליית הכבוד לרב"ט טיבור רובין.
טיבור רובין התגורר בגרדן גרוב, קליפורניה.
ילדותו בהונגריה טיבור רובין נולד בפאסטו, עיירה הונגרית קטנה שחיו בה 120 משפחות יהודיות. אביו היה סנדלר והוא היה אחד מתוך שישה יל…

שבתאי קאנטור , בן 13, מסתתר בארובות הגג באקציות בגטו וילנה

עדות משנת 1946 , שבתאי קאנטור , בן 15 ( בן 8 עם פרוץ המלחמה)

נולדתי בשנת 1931 בעיירה קטנה יאזנה . אבי היה אופה ואמי ניהלה את הבית. למדתי ב"חדר"וראיתי חיים טובים עד שפרצה המלחמה והגיעו הגרמנים. הליטאים עשו יד אחד עם הגרמנים .
מרים ומלאי יגון היו החיים תחת עול השלטון הגרמני. כעבור חודש גזרו הגרמנים את גזירת הגטו בעיירה. בבוקר לא-עבות באו ליטאים וגרמנים חמושים ברובים , עברו מבית לבית וגרשו לגטו. המצב בגטו היה נורא ואיום. מדי פעם באו ליטאים וגרמנים הרגו וירו ושדדו.
היינו זמן מה בגטו ואז החליטו הנאצים להוביל את היהודים לבורות ההריגה. טיכסתי עצה עם אחי והחלטנו שאני אברח והוא יישאר עם אימא.
כל עזבתי את הורי ויצאתי לדרך. פרמתי והורדתי את הטלאי הצהוב. מצאתי בן-כפר ועגלה , קפצתי עליה ונסעתי לכפרים. אחר כך התגנבתי לבית אישה כפרית וביקשתי אוכל. התגנבתי לתוך גורן ללינת לילה. אחרי שלושה ימים הגעתי לקובנה. ישבתי על גג הקרון ונסעתי לוילנה.
בנסעי כך בדרך כאשר אני יושב על גג הקרון, ראיתי איך הובלו יהודים להורג . שמעתי צעקות ובכיות וליבי כאבמאד, שנגזר עלי להסתכל בדרכם האחרונה של יהודים. פרצתי בב…