ילדים בשואה

יום ראשון, 15 בנובמבר 2015

סיפורו של דב קימל


אני הייתי קטן מאוד בערך בן ,4 אבא היה חייט ואמא פעילה ציונית בבני עקיבא  .עוד לפני שהחלה אני כבר הייתי מודע למלחמה שתפרוץ מכיוון ששני האחים של אמא שלי ששרתו בצבא הצ'כי ידעו זאת ובשל כך ברחנו מעיר לעיר . אותי החביאו במנזר בעיר אורדיה מארי ושם השתתפתי בפעילות הנוצרים . למדתי את התפילה שלהם אבל הכומר שידע שאני יהודי דאג תמיד שאומר "מודה אני ." הוא היה שם אותי על הברך ומוודא שאני אומר "מודה אני" בכדי להקפיד שאני אשאר שם כיהודי . שהגעתי למנזר היו לי פאות ובמנזר הורידו לי אותם כדי שאני לא אתבלט כיהודי . תמיד ברחתי והתחבאתי בזמן המלחמה עד שפסקה . את אמא שלי פגשתי יבב גרסת מכוון שלא היה שם לא מחנות ולא גטאות . בביגרסת היינו מ1943 ועד 1944 כאשר נכנסו הרוסים לרומניה הופסקו הלחצים נגד היהודים ואז המשפחה שלי החליט ה לעלות לארץ ישראל . עלינו באוניה לארץ .

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה