דלג לתוכן הראשי

סיפורה של דבורה בן יהודה


נולדתי כדורה בעיירה הפולנית רוז'אן, בת לצילה ואריה יזומבק. אחות קטנה לשלוש בנות ושלושה בנים ( רחל, סוניה, קלמן, שרה, משה ושמואל). נולדתי ב . 13.8.1939- רוז'אן הייתה עיר קטנה, דלה וענייה, בה חיו יחד יהודים ונוצרים. יצחק שמיר נולד בעיר זו. נולדתי בתחילת מלחמת העולם השניה ואני לא זוכרת פרטים על הימים הקשים ברוז'אן המופצצת. אחיי ואחיותיי הגדולים סיפרו לי על מה שאירע.
מצבנו הכלכלי היה קשה, ומתוך זה היו חרדות ומתיחות בבית. המאמץ העיקרי היה לשרוד- לא היה זמן לחשוב על חינוך הילדים או על מתן אהבה ותשומת לב . יום אחד כינסו את כל יהודי העיירה בבית כנסת ושפכו בו נפט- הנאצים התכוונו לשרוף אותו כליל עם היהודים בתוכו. אך רגע לפני שהדליקו את הנפט, הופיע נאצי (כנראה אדם לבוש כנאצי) רכוב על סוס וקרא: "אל תעשו את זה! פתחו להם את הדלת!" והיהודים נהרו החוצה . התחלתי לבכות. כדי להרגיע אותי אמא שלי ניגשה לבאר והשקתה אותי במעט מים. הפולנים שעברו במקום, צעקו שאנחנו מרעילות את המים בעצם יהדותנו, וצרחו על אמא שלי לזרוק אותי . כולם ברחו אל היערות וחיפשו מקלט. אמא שלי חלתה בצהבת עקב אכילת תפוחי אדמה לא טריים. לקחו אותה לבית החולים הפולני, אבל היא לא יכלה לשלם בעבור הטיפול. היא חזרה אל המשפחה, הגישה לנו ארוחה כמדי יום, ובערב נפטרה. אבא שלי טיפל בכולנו, וזה היה לו קשה מאוד.
אחרי שכולם התאוששו ניסינו לחזור לרוז'אן, אך גילינו שאנחנו לא יכולים. העיר נהרסה לגמרי בגלל הפצצות והשחתות הנאצים, שעוד שרצו בה. כולם הלכו לעיר אחרת, והתנחלו בבתים נטושים. אחרי שנה בערך הגיעו שליחים מארץ ישראל, אספו ילדים יתומים (מאב, מאם, או משניהם), ואספו אותם במנזר באינדרסדורף שליד דכאו. השליחים לימדו אותנו לדבר ולשיר בעברית, וסיפרו סיפורים על ארץ ישראל. אני הייתי הילדה הכי קטנה ופינקו אותי מאוד. שליחה אחת אפילו קנתה לי בובה ונקשרתי אליה מאוד. השליחים ארגנו קבוצות עליה לארץ ישראל דרך גרמניה ואיטליה. אני יצאתי עם כמה מאחיי. לא היו קשיים מיוחדים במהלך העליה. השליחים ליוו כל קבוצה , חילקו די מזון והשרו על כולם אווירה טובה וישראלית. אבל לעומת זאת התנאים בספינה (ספינת מעפילים פשוטה ורעועה) לא היו טובים. שרה, אחת מאחיותיי, חלתה במחלת ים, ובכלל לא היה נוח. כשהתקרבנו לנמל חיפה הקברניט ביקש מכולם לעלות לסיפון ולשיר את התקווה לפני ירידתנו לחוף הישראלי.

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

הנער ניצול השואה ששרד בהיותו בן 15 את מחנה מאוטהאוזן וזכה במדליית הכבוד במלחמת קוריאה

הוא שרד מחנה ריכוז  נאצי  (מאוטהאוזן, אוסטריה ) בתקופת השואה  ואחר כך  נלחם בגבורה  בצבא האמריקאי במלחמת קוריאה שם הגן בעצמו על אחת הגבעות החשובות בקרב בין האמריקאים לסינים בצפון קוריאה והציל את חייהם של 40 עמיתיו לפלוגה .  אחר כך נכלא במחנה שבויים סיני . מי הוא הצעיר היהודי ההונגרי טיבור רובין, ניצול השואה,  שזכה במדלית הכבוד מידי נשיא ארה"ב ?
טיבור "טד" רובין (באנגלית: Tibor "Ted" Rubin;‏ 18 ביוני 1929 - 5 בדצמבר 2015) היה ניצול שואה ממוצא הונגרי וגיבור מלחמה אמריקאי שעוטר במדליית הכבוד על פעולותיו במלחמת קוריאה. היה אחד משני מעוטרי מדליית הכבוד היהודים שנותרו בחיים, עד למותו.
במשך השנים הוגשו המלצות רבות להעניק לרב"ט טיבור רובין מדליות ועיטורים, המלצות אלו זכו להתעלמות ממניעים אנטישמיים.
ב-23 בספטמבר 2005 העניק נשיא ארצות הברית ג'ורג' ו. בוש את מדליית הכבוד לרב"ט טיבור רובין.
טיבור רובין התגורר בגרדן גרוב, קליפורניה.
ילדותו בהונגריה טיבור רובין נולד בפאסטו, עיירה הונגרית קטנה שחיו בה 120 משפחות יהודיות. אביו היה סנדלר והוא היה אחד מתוך שישה יל…

שבתאי קאנטור , בן 13, מסתתר בארובות הגג באקציות בגטו וילנה

עדות משנת 1946 , שבתאי קאנטור , בן 15 ( בן 8 עם פרוץ המלחמה)

נולדתי בשנת 1931 בעיירה קטנה יאזנה . אבי היה אופה ואמי ניהלה את הבית. למדתי ב"חדר"וראיתי חיים טובים עד שפרצה המלחמה והגיעו הגרמנים. הליטאים עשו יד אחד עם הגרמנים .
מרים ומלאי יגון היו החיים תחת עול השלטון הגרמני. כעבור חודש גזרו הגרמנים את גזירת הגטו בעיירה. בבוקר לא-עבות באו ליטאים וגרמנים חמושים ברובים , עברו מבית לבית וגרשו לגטו. המצב בגטו היה נורא ואיום. מדי פעם באו ליטאים וגרמנים הרגו וירו ושדדו.
היינו זמן מה בגטו ואז החליטו הנאצים להוביל את היהודים לבורות ההריגה. טיכסתי עצה עם אחי והחלטנו שאני אברח והוא יישאר עם אימא.
כל עזבתי את הורי ויצאתי לדרך. פרמתי והורדתי את הטלאי הצהוב. מצאתי בן-כפר ועגלה , קפצתי עליה ונסעתי לכפרים. אחר כך התגנבתי לבית אישה כפרית וביקשתי אוכל. התגנבתי לתוך גורן ללינת לילה. אחרי שלושה ימים הגעתי לקובנה. ישבתי על גג הקרון ונסעתי לוילנה.
בנסעי כך בדרך כאשר אני יושב על גג הקרון, ראיתי איך הובלו יהודים להורג . שמעתי צעקות ובכיות וליבי כאבמאד, שנגזר עלי להסתכל בדרכם האחרונה של יהודים. פרצתי בב…