נולדתי כדורה
בעיירה הפולנית רוז'אן, בת לצילה ואריה יזומבק. אחות קטנה לשלוש בנות ושלושה בנים
( רחל, סוניה, קלמן, שרה, משה
ושמואל). נולדתי ב . 13.8.1939- רוז'אן הייתה עיר קטנה, דלה וענייה, בה חיו יחד
יהודים ונוצרים. יצחק שמיר נולד בעיר זו. נולדתי
בתחילת מלחמת העולם השניה ואני לא זוכרת פרטים על הימים הקשים ברוז'אן המופצצת.
אחיי ואחיותיי הגדולים סיפרו לי על מה שאירע.
מצבנו הכלכלי
היה קשה, ומתוך זה היו חרדות ומתיחות בבית. המאמץ העיקרי היה לשרוד- לא היה זמן
לחשוב על חינוך הילדים או על מתן אהבה ותשומת לב . יום אחד כינסו את כל יהודי
העיירה בבית כנסת ושפכו בו נפט- הנאצים התכוונו לשרוף אותו כליל עם היהודים בתוכו.
אך רגע לפני שהדליקו את הנפט, הופיע נאצי (כנראה אדם לבוש כנאצי) רכוב על סוס
וקרא: "אל תעשו את זה! פתחו
להם את הדלת!" והיהודים נהרו החוצה . התחלתי לבכות. כדי להרגיע אותי אמא שלי
ניגשה לבאר והשקתה אותי במעט מים. הפולנים
שעברו במקום, צעקו שאנחנו מרעילות את המים בעצם יהדותנו, וצרחו על אמא שלי לזרוק
אותי . כולם ברחו אל
היערות וחיפשו מקלט. אמא שלי חלתה בצהבת עקב אכילת תפוחי אדמה לא טריים. לקחו אותה
לבית החולים הפולני, אבל היא לא יכלה לשלם בעבור הטיפול. היא חזרה אל המשפחה,
הגישה לנו ארוחה כמדי יום, ובערב נפטרה. אבא שלי טיפל בכולנו, וזה היה לו קשה מאוד.
אחרי שכולם
התאוששו ניסינו לחזור לרוז'אן, אך גילינו שאנחנו לא יכולים. העיר נהרסה לגמרי בגלל
הפצצות והשחתות הנאצים, שעוד
שרצו בה. כולם הלכו לעיר אחרת, והתנחלו בבתים נטושים. אחרי שנה בערך הגיעו שליחים
מארץ ישראל, אספו ילדים יתומים (מאב, מאם, או משניהם), ואספו אותם במנזר
באינדרסדורף שליד דכאו. השליחים לימדו אותנו לדבר ולשיר בעברית, וסיפרו סיפורים על ארץ ישראל. אני הייתי הילדה הכי קטנה ופינקו אותי
מאוד. שליחה אחת אפילו קנתה לי בובה ונקשרתי אליה מאוד. השליחים ארגנו קבוצות עליה
לארץ ישראל דרך גרמניה ואיטליה. אני יצאתי עם כמה מאחיי. לא היו קשיים מיוחדים
במהלך העליה. השליחים ליוו כל קבוצה , חילקו די מזון והשרו על כולם אווירה טובה
וישראלית. אבל לעומת זאת התנאים בספינה (ספינת מעפילים פשוטה ורעועה) לא היו
טובים. שרה, אחת מאחיותיי, חלתה במחלת ים, ובכלל לא היה נוח. כשהתקרבנו לנמל חיפה הקברניט
ביקש מכולם לעלות לסיפון ולשיר את התקווה לפני ירידתנו לחוף הישראלי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה