דלג לתוכן הראשי

סיפורו של שלמה צוויפלר


שלמה צוויפלר  נולד בשנת 1931 בעיר בוצ´אצ´ אז מזרח פולין. תקופת ילדותו היתה רגילה ואפילו טובה, כפי שזכור לו. בשנת 1937 בהיותו בן שש התחיל צוויפלר את לימודיו בבית הספר העירוני שם התחבר לראשונה עם ילדים גויים, עד אז הוא למד ב"חדר" עם עוד מספר ילדים יהודים. בשנת 1939 השתנה הכל. באותה שנה כבשו הרוסים את אזור העיר בוצ´אצ´.
צוויפלר: "כילד אני זוכר את החיילים הרוסים עם המדים ועם כלי הנשק עליהם מסתובבים ברחובות בוצ´אצ´. הם נשארו בעיר בערך כשנתיים. בשנת 1941 התנהלה בעיר מלחמה קשה בין הרוסים לגרמנים. זכורים לי קולות הירי והפצצות. הרוסים לא יכלו לגרמנים והעיר נכבשה בפעם השנייה הפעם על ידי הגרמנים. עזיבתם של הרוסים את בוצ´אצ´ היתה נקודת המפנה בחיי היהודים שם ואני ובני משפחתי בתוכם. יחסי הידידות בין הפולנים ליהודים נעלמו ובמקומם פשטה אנטישמיות נוראית ואיומה כלפי היהודים, הפולנים הגויים, שעד יום קודם היו ביחסים טובים מאוד איתנו שינו את עורם, ושנאתם ליהודים פרצה אני לא יודע מהיכן. אם היה פולני שהביע יחס חם וניסה לעזור ליהודים, חטף על הראש ואולץ לשתף פעולה עם הגרמנים". כשהתברר לגרמנים שבעיר שכבשו ובסביבתה ישנן מספר קהילות יהודיות גדולות, הם פנו לטפל בהן. הם נכנסו לעיריית בוצ´אצ´ ודרשו לקבל את כל רשימת התושבים היהודים וכתובתם. 
"זמן קצר אחרי שהחרימו הגרמנים את הרכוש של היהודים ואחרי שסילקו את אבא שלי מהעירייה, נכנסו הגרמנים לבתים של היהודים והורו לכל הגברים בגילאים 18 עד 50, בתוכם אבא שלי, לצאת ולהתרכז בכיכר העירייה. הגרמנים אמרו שלוקחים אותם לעבודה. בפועל התברר כי כל 5000 הגברים שנאספו באותו יום נלקחו בשעות הלילה ליער ´פדור´ שמחוץ לעיר, שם הורו להם הגרמנים לחפור בור גדול ששימש למעשה קבר אחים עבורם. כשסיימו הגברים את החפירה ירו הגרמנים בכל 5000 הגברים היהודים שהיום שם והשליכו את גופותיהם לבור. למחרת בבוקר הודיעו הגרמנים שלקחו את 5000 הגברים למחנה עבודה חשוב, ובקשו מהמשפחות להכין חבילות בגדים, מזון וכסף, כדי שיעבירו אותם לאותם 5000 גברים. כשאמא שלי רות, שמעה את בקשת הגרמנים היא קראה לאחי נחמן, הגדול ממני בשלוש שנים וביקשה ממנו לומר קדיש על אבא, אני זוכר שהיא אמרה לנו שחשה בגופה שאבא כבר איננו בין החיים".
כמה ימים מאוחר יותר הפיצו השכנים הפולנים את הידיעה על רציחתם של כל הגברים היהודים תושבי העיר בוצ´אצ´ ביער שמחוץ לעיר ועל השלכתם לבור הגדול שאולצו לחפור.
"כשהבינו הגרמנים שסודם נתגלה, הם חששו שהיהודים שנותרו יימלטו. הם נכנסו מבית לבית הוציאו את כל היהודים שנותרו, ילדים, נשים וזקנים וריכזו אותם ברחוב. היו שם כ-  3000 ילדים,נשים וקשישים, בתוכם אמא שלי רות, אחותי חנה ואחי נחמן. הם הובלו לבור גדול שהוכן מראש סמוך לבית הקברות היהודי והושלכו לתוכו לאחר שנורו בראשם. למעשה אני היחידי שנותרתי בחיים מכל בני משפחתי. הייתי ילד קטן, עברתי מראות וזוועות שלצערי אני לא מסוגל לספר. זה קשה, לבי עדיין מדמם, הפצעים מסרבים להגליד ואני מעדיף שלא לפרט".
לאחר שביצעו הגרמנים את גל הרצח השני בעיר בוצ´אצ´, הם ערכו חיפוש נוסף בעיר במהלכו אספו את שארית הקהילה היהודית בתוכם היה גם שלמה צוויפלר בן ה-  12.
צוויפלר: ניסיתי להסתתר מהגרמנים בתוך בורות ותעלות, אבל הם הצליחו לתפוס אותי והעמידו אותי ביחד עם קבוצה של יהודים ששרדו את מקרי הרצח הקודמים. נלקחנו למחנה ריכוז בשם ´קיפישניץ´ בפולין, ששימש למעשה כמכלאה משם הובלו יהודים ברכבות למחנה ההשמדה. באחד הלילות מצאתי את עצמי מסייע לכמה בחורים צעירים בחפירת תעלה מתחת לקטע גדר מרוחק. יומיים מאוחר יותר הודיעו לי ששמי מופיע ברשימת הקבוצה שאמורה לעלות באותו יום לרכבת, מטרת הנסיעה על פי הגרמנים העברה למקום עבודה. ידעתי שהגרמנים משקרים וכי כל מי שעולה על הרכבת מובל אל מותו. לפני העלייה לרכבת הצלחתי לברוח עם עוד כמה צעירים דרך התעלה שחפרנו מתחת לגדר לכיוון היער הסמוך למחנה הריכוז. מחוץ לגדר התפזרו כולם לכל עבר ונותרתי לבדי ביער. הייתי אז בן כ-  13 ולא ידעתי מה לעשות. במשך שנה וחצי נדדתי בין הכפרים רק כדי למצוא אוכל כדי לשרוד. אכלתי מכל הבא ליד. כעבור שנה וחצי החלטתי לחזור לעיר בוצ´אצ´ בתקווה שאוכל לחזור לבית שלקחו לנו הגרמנים".
תקוותיו של צוויפלר הילד נמוגו ברגע שהגיע לבית אביו. על הבית השתלטו גויים כמו שהשתלטו על כל הרכוש היהודי שנותר ללא בעליהם שנרצחו באכזריות. צוויפלר החליט להיכנס לביתה של אחת משכנותיו, פולנייה גויה שהיתה חברה טובה של אמו רות. 
"כשראתה אותי השכנה, היא אספה אותי לביתה והזהירה אותי לבל אצא לרחוב כי אם אני אתפס יהרגו אותי ואת בני משפחתה על כך ששיכנה אותי בביתה. השכנה לימדה אותי את התפילות של הנוצרים ואת המנהגים, הלבישה אותי בבגדים של נער אוקראיני ובדרך זו ניצלתי".

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

הנער ניצול השואה ששרד בהיותו בן 15 את מחנה מאוטהאוזן וזכה במדליית הכבוד במלחמת קוריאה

הוא שרד מחנה ריכוז  נאצי  (מאוטהאוזן, אוסטריה ) בתקופת השואה  ואחר כך  נלחם בגבורה  בצבא האמריקאי במלחמת קוריאה שם הגן בעצמו על אחת הגבעות החשובות בקרב בין האמריקאים לסינים בצפון קוריאה והציל את חייהם של 40 עמיתיו לפלוגה .  אחר כך נכלא במחנה שבויים סיני . מי הוא הצעיר היהודי ההונגרי טיבור רובין, ניצול השואה,  שזכה במדלית הכבוד מידי נשיא ארה"ב ?
טיבור "טד" רובין (באנגלית: Tibor "Ted" Rubin;‏ 18 ביוני 1929 - 5 בדצמבר 2015) היה ניצול שואה ממוצא הונגרי וגיבור מלחמה אמריקאי שעוטר במדליית הכבוד על פעולותיו במלחמת קוריאה. היה אחד משני מעוטרי מדליית הכבוד היהודים שנותרו בחיים, עד למותו.
במשך השנים הוגשו המלצות רבות להעניק לרב"ט טיבור רובין מדליות ועיטורים, המלצות אלו זכו להתעלמות ממניעים אנטישמיים.
ב-23 בספטמבר 2005 העניק נשיא ארצות הברית ג'ורג' ו. בוש את מדליית הכבוד לרב"ט טיבור רובין.
טיבור רובין התגורר בגרדן גרוב, קליפורניה.
ילדותו בהונגריה טיבור רובין נולד בפאסטו, עיירה הונגרית קטנה שחיו בה 120 משפחות יהודיות. אביו היה סנדלר והוא היה אחד מתוך שישה יל…

מסע ההישרדות של הרץ הירשברג, בן 15 , במחנה פלשוב ומראשוני הטנקיסיטים בצה"ל

מאתהרץ הירשברג
ארץ לידהפולין
שמי הרץ הירשברג. נולדתי בשנת 1927 בפולין.
אבי היה ציוני דתי בעל יקב בקרקוב שבפולין. עם פרוץ המלחמה בשנת 1939 לקחו הגרמנים את היקב ואנחנו עברנו לגטו קרקוב. כשחיסלו את הגטו העבירו אותנו לפלשנב שם היה בית הקברות היהודי. נדרש מאתנו להרוס במו ידינו את המצבות ובמקומן להקים כבישים. הייתי בן 15. למחנה הריכוז פלשוב עברתי עם הורי ואחי הבכור. את אמא הפרידו מאתנו. הקשר עימה נשאר רק דרך הגדר. אחרי חודשיים במחנה הריכוז, אחי נעלם. מאחר והיה בוגר וחזק שלחו אותו למחנה עבודה בגרמניה. על כך נודע לי רק אחרי המלחמה. במאי 1943 נעשתה סלקציה. חלק מהיהודים נשלח לאוושיץ. את אבא שלחו לאושוויץ ואני נשארתי לבד. חבר של אבי היה מבריח מצרכים בסיסיים והוא הציע לי למכור אוכל בין הברקים (ביתני העץ) תמורת מזון. זו היתה פעולה מאד מסוכנת, אך נעתרתי לה. מכרתי מלפפונים, לחם וביצים ותמורת זאת קיבלתי אוכל. מדי ערב הייתי נפגש עם אמא מעבר לגדר ואוכל עימה ביחד. הייתי נותן לה חתיכת לחם וביצה. זה היה משמעותי מאד. רק על הרגעים האלה אפשר לכתוב סיפור. כך נמשך המצב עד סתיו 1944. שינדלר, שהיה בעל מפעל אמאיל בקרק…