"חמש ילדות מדברות": ספר זכרונות מהשואה

 

בעריכת דורית זילברמן

איך נראית השואה בעיניהן של מי שהיו בנות ארבע או חמש או שש שנים באותם ימים נוראים? "חמש ילדות מדברות" הוא ספר חדש שיצא לאור בשנת 2009, ובו סיפור זכרונות ילדותן של חמש ילדות במקומות שונים באירופה, בעיצומה של מלחמת העולם ה-2

חמש ילדות ניצולות שואה מספרות את סיפוריהן כעבור שישים שנה: ערה מיכאילובנה- ארז, חנה יחימוביץ-פטמן, עליזה ויטיס-שומרון, עליזה רוזנסוור, אינה קורניצר.
מאז שוחררה מברגן-בלזן, חיה עליזה ויטיס-שומרון מקיבוץ גבעת-עוז חיים מקבילים. אלה של המציאות והשגרה, ואלה של השואה והגבורה. ואת שבועתה להמשיך ולספר - היא לא מפסיקה למלא.
הספורים של עליזה רוזנווסר וחברותיה השותפות לספר מבטאים עולם פנימי מורכב של ילדה בשואה "והם נכתבו מתוך נסיון לתאר את חוויות הילדות ממבטו של ילד, ללא שיפוט, ללא סינון,- עובדות בלבד כפי שילד קולט.

עליזה רוזנווסר שרדה את השואה הודות לבני זוג כפריים שהחביאו אותה ונכללו לימים בין חסידי אומות העולם.ולט אותן כי הרי זו הילדות היחידה שהיתה לנו". 

משפחתה של עליזה שרדה את הסלקציה הגדולה בגטו באוגוסט 1942, במהלכה נלקחו 150 אלף איש לבירקנאו. המצב, גם עבור מי שקיבל אישור שאפשר לו הגנה מסוימת בגין משלח ידו, הפך קשה ומאיים. "לאחר שהתבקשתי על-ידי הנהגת השומר-הצעיר לעזוב את הגטו, בתעודה מזויפת, משום היותי צעירה מדי להשתתפות אקטיבית במרד - בכיתי נורא. ידעתי שכבר לא אראה רבים מחבריי. רציתי להשתתף במערכה.

"אימא שלי, היפה והאמיצה עם המראה הפולני, סידרה לנו מקום להתגורר בו אצל עוזרת פולנייה שעבדה אצלנו לפני המלחמה. אחותי נמסרה לאישה אחרת. אבא, בגלל חזותו היהודית, נשאר להסתתר בגטו. הפרידה שלי ממנו היתה קשה, הוא נישק וחיבק אותי שוב ושוב, ולימים התברר לי שזו היתה הפעם האחרונה. הוא נלקח למחנה ההשמדה ולא הצליח לקפוץ מהרכבת".

 בדיעבד התברר כי המסתור בבית הפולני היה זמני בלבד, ומסוכן מכפי ששיערו. שוערת הבית הלשינה על הנערה ליזה מלמד, והסגירה אותה לידי פולני שעסק בהסגרת יהודים לגרמנים תמורת כסף. היא דיברה על לבו שישחרר אותה, ורק לאחר שנתנה לו סכום כסף שהוסתר במכפלת שמלתה, לקח אותה לבית אחותו. למחרת הביא אותה לרכבת.

 "יחד אתי הוצאו מהגטו עוד חמש ילדות, צעירות ממני. הן הועברו למנזר סמוך לוורשה. ידעתי שאם אקלע לצרה אוכל להגיע למנזר ולמצוא שם מסתור, אבל בהגיעי לשם, בישרה לי אחת הילדות כי המצב נעשה מסוכן גם עבורן ולא אוכל להצטרף אליהן. כל אותן ילדות לא נותרו בחיים, והן נלקחו מברגן-בלזן לאושוויץ. אני הלכתי מהמקום, טרף קל לנאצים. במשך שבוע הסתובבתי בכפרים, ביערות, ובייאושי הרב החלטתי לקפוץ לנהר הוויסלה, ולהתאבד. העיקר לא ליפול בידי הפולנים. אבל מיד לאחר מכן החלטתי לחזור לוורשה, לחפש את אמי ואחותי. במשך מספר שעות הלכתי ברחובות עד שמצאתי את הבית. הגעתי אל אימא, נפוחה וכואבת, על מנת שלא להיפרד עוד".

לסקירה