דלג לתוכן הראשי

סיפורה של חיה אדלמן



נולדתי בשנת 1939, ברוטרדם שבהולנד. משפחתי מנתה חמש נפשות - היינו שתי בנות ובן. אבא שלי עסק ביהדות בהולנד - הוא היה רב, חזן ומורה. הוא המשיך ללמוד בקונסרבטוריון גם בזמן המלחמה, כל עוד התאפשר. בתקופת המלחמה אמא שלי ז"ל עבדה בבית חולים, באפלדורן בהולנד, כדי לסייע למצב הקשה שנוצר עקב המלחמה. היא טיפלה בפצועים מהמלחמה.
גורשנו מהבית שלנו באפלדורן ונדרשנו ללכת לגטו באמסטרדם. קיבלנו את הכתובת המדויקת אליה נדרשנו להגיע ונסענו לשם כל המשפחה - הוריי ושני אחי. בגטו, מהר מאוד לקחו אותי ואת שני אח י לצלב האדום ומשם העבירו אותנו למישהו שפיזר אותנו למקומות שונים.. יאן בוס דאג לפזר 250 ילדים יהודים למשפחות לא יהודיות. פיצלו אותי ואת אחי ולא היינו ביחד. אותי שיבצו אצל משפחה קתולית ללא ילדים, למשך שנתיים. המשפחה טיפלה בי מאוד יפה בכל התקופה הזו , למרות שחליתי כל התקופה במחלת הפוליו והייתי חלשה מאוד. אחותי שהתה בעיירה קרובה, במשפחה מרובת ילדים שגם טיפלה בה יפה ואחי שובץ למנזר ליד אפלדורן וטופל בידי הנזירות. בסוף המלחמה, אחרי שהסתירו אותנו במשך שנתיים, היה מאוד קשה למשפחות להיפרד מהילדים שהסתירו בתקופת המלחמה. ועוד יותר קשה היה לזוג ששמר עלי, להם לא היו ילדים והם החשיבו אותי כבת. את ההורים שלי העבירו יחד למשפחה באמסטרדם והמשפחה הזו הסגירה אותם לגרמנים ולכן לקחו אותם לוסטרבורק, מחנה ריכוז הולנדי , ומשם העבירו אותם לברגן-בלזן. במחנה אמא שלי כל הזמן ניסתה לעזור לאנשים שהיו חולים ובסוף היא נדבקה בעצמה ונספתה מטיפוס בינואר 1945 , כש יה יתה רק בת 31. במאי 1945, שלושה חודשים אחרי, אבא שלי היה בין אחד הראשונים שהצליחו ל ובר ח משם. הוא גנב אופניים והתחיל לנסוע ולחפש איפה הוא ומי הוא
אבא שלי הצליח למצוא אותנו דרך הצלב האדום, למרות שברישומים שלהם השמות ותאריכי הלידה שלנו לא היו מדויקים. חזרנו עם אבא לתקופה קצרה לאפלדורן. אבא שלי קיבל עבודה בקהילה היהודית בהנסחדיי ואנחנו היינו צרכים ללכת לבית הספר. גדלנו בלי אמא, אני לא יודעת איך זה לגדול עם אמא, או עם סבא וסבתא. המצב לא היה פשוט ובכל החופשים הייתי צריכה לעבוד, למשל כדי לקנות לעצמי בגדים.
אחרי שנים, כשכבר הייתי נשואה והיו לי ילדים התחלתי יותר להתעניין בתקופה הזו של חיי. הסתבר שראש העיר של אמסטרדם גם היה בעיירה בה הוסתרתי בזמן המלחמה. מתוך המאתיים חמישים ילדים שהוסתרו ע"י הצלב האדום, היו ילדים יהודים שנותרו תקופה ארוכה אצל המשפחות כיוון שהוריהם לא חזרו בסוף המלחמה. אחד מהילדים שנשאר תקופה ארוכה אצל המשפחה שהסתירה אותו ושמר איתה על קשר הדוק, החליט לנסות לאתר את המאתיים חמישים ילדים שהוסתרו כדי שיוכלו לתת לעיירה הזו מתנה כאות תודה. בגלל שכל הילדים שהוסתרו היו אמורים להיות בוגרים הוא חשב שבאמת יתכן שיוכל לגייס אותם להגיע לעיירה. הוא הצליח לאתר חלק מהילדים בזכות הרשימה שהיתה ליאן בוס והצלב האדום. אני ידעתי שאני צריכה להגיד תודה אז טסתי להולנד, יחד עם אחותי מארצות הברית שגם הוסתרה באזור. חלק מהילדים שהוסתרו באמת הגיעו לעיירה וכולנו תרמנו כסף ליצירת פסל בצורת מגן דוד ממנו יצאו מים עם מספר שמות, כדי להגיד תודה לעיירה הזו אחרי הרבה שנים. שבועיים אחרי שחזרתי לישראל קיבלתי מכתב מאדם שלא הכרתי שהציג את עצמו כבן דוד של המשפחה שהסתירה אותי. הוא אמר שהוא נכח בפארק, במעמד בו השתתפתי. הוא סיפר שבמעמד שהיה הוא קיווה למצוא את הילדה בת החמש עם הצמות שהכיר וחבל שלא מצא אותי , כי הוא זוכר אותי מהשנים שהייתי במשפחה. הוא כתב שאחרי המעמד בפארק הוא הלך לעירייה כדי לבדוק את שמות המשתתפים בטקס ואז הוא ראה את השם שלי שם. הייתי מאוד נרגשת מהמכתב הזה. בעלי הציע שנקנה כרטיסים להולנד ונלך לבקר את המשפחה. פגשנו את הבן דוד בהולנד ושם הוא בישר לנו שהאמא ששמרה עלי במלחמה עדיין בחיים. לא ידעתי מה לחשוב.. חיים שלמים חיינו בלי אמא.. היא ישבה על כיסא, מאוד מאוד מבוגרת. לצערי היא היתה דמנטית.. אני קראתי לה דודה, ישבתי על ידה ואמרתי לה שחזרתי אליה - לראות אותה. הבן דוד הראה לי את האלבום תמונות שלהם ושם היו שתי תמונות. אחת שלה עם בעלה ואחת שלה איתי. זאת אומרת היא חיכתה לי. אמרתי לאמא הזאת: קלרטיי (השם שלי במהלך המלחמה) חזרה אלייך. שישה שבועות אחרי שראיתי אותה היא נפטרה. הבן דוד שאני בקשר איתו אמר שהיא יח כתה לי.מספר שנים אחרי המלחמה גם ביקרנו את יאן בוס, שכבר היה מבוגר. רצינו לדעת קצת יותר, חשבנו שאולי הוא יוכל לספק לנו פרטים על התקופה ההיא, אבל בזמן המלחמה הוא דאג בעיקר לכך שכל ילד יקבל מקום לשהות , ולא ידע מעבר . יאן בוס קיבל תואר של חסידי אומות העולם ביד ושם.

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

הנער ניצול השואה ששרד בהיותו בן 15 את מחנה מאוטהאוזן וזכה במדליית הכבוד במלחמת קוריאה

הוא שרד מחנה ריכוז  נאצי  (מאוטהאוזן, אוסטריה ) בתקופת השואה  ואחר כך  נלחם בגבורה  בצבא האמריקאי במלחמת קוריאה שם הגן בעצמו על אחת הגבעות החשובות בקרב בין האמריקאים לסינים בצפון קוריאה והציל את חייהם של 40 עמיתיו לפלוגה .  אחר כך נכלא במחנה שבויים סיני . מי הוא הצעיר היהודי ההונגרי טיבור רובין, ניצול השואה,  שזכה במדלית הכבוד מידי נשיא ארה"ב ?
טיבור "טד" רובין (באנגלית: Tibor "Ted" Rubin;‏ 18 ביוני 1929 - 5 בדצמבר 2015) היה ניצול שואה ממוצא הונגרי וגיבור מלחמה אמריקאי שעוטר במדליית הכבוד על פעולותיו במלחמת קוריאה. היה אחד משני מעוטרי מדליית הכבוד היהודים שנותרו בחיים, עד למותו.
במשך השנים הוגשו המלצות רבות להעניק לרב"ט טיבור רובין מדליות ועיטורים, המלצות אלו זכו להתעלמות ממניעים אנטישמיים.
ב-23 בספטמבר 2005 העניק נשיא ארצות הברית ג'ורג' ו. בוש את מדליית הכבוד לרב"ט טיבור רובין.
טיבור רובין התגורר בגרדן גרוב, קליפורניה.
ילדותו בהונגריה טיבור רובין נולד בפאסטו, עיירה הונגרית קטנה שחיו בה 120 משפחות יהודיות. אביו היה סנדלר והוא היה אחד מתוך שישה יל…

שבתאי קאנטור , בן 13, מסתתר בארובות הגג באקציות בגטו וילנה

עדות משנת 1946 , שבתאי קאנטור , בן 15 ( בן 8 עם פרוץ המלחמה)

נולדתי בשנת 1931 בעיירה קטנה יאזנה . אבי היה אופה ואמי ניהלה את הבית. למדתי ב"חדר"וראיתי חיים טובים עד שפרצה המלחמה והגיעו הגרמנים. הליטאים עשו יד אחד עם הגרמנים .
מרים ומלאי יגון היו החיים תחת עול השלטון הגרמני. כעבור חודש גזרו הגרמנים את גזירת הגטו בעיירה. בבוקר לא-עבות באו ליטאים וגרמנים חמושים ברובים , עברו מבית לבית וגרשו לגטו. המצב בגטו היה נורא ואיום. מדי פעם באו ליטאים וגרמנים הרגו וירו ושדדו.
היינו זמן מה בגטו ואז החליטו הנאצים להוביל את היהודים לבורות ההריגה. טיכסתי עצה עם אחי והחלטנו שאני אברח והוא יישאר עם אימא.
כל עזבתי את הורי ויצאתי לדרך. פרמתי והורדתי את הטלאי הצהוב. מצאתי בן-כפר ועגלה , קפצתי עליה ונסעתי לכפרים. אחר כך התגנבתי לבית אישה כפרית וביקשתי אוכל. התגנבתי לתוך גורן ללינת לילה. אחרי שלושה ימים הגעתי לקובנה. ישבתי על גג הקרון ונסעתי לוילנה.
בנסעי כך בדרך כאשר אני יושב על גג הקרון, ראיתי איך הובלו יהודים להורג . שמעתי צעקות ובכיות וליבי כאבמאד, שנגזר עלי להסתכל בדרכם האחרונה של יהודים. פרצתי בב…