בחודשים הראשונים לאחר תום המלחמה היו במחנות העקורים ילדים מעטים מאד מתחת גיל חמש. רק 3% משורדי השואה היו ילדים ונערים בין הגילים 6-17.
מחנכים במחנות
העקורים מצאו עצמם בפני בעיות חמורות, כגון אי ידיעת קרוא וכתוב בקרב תלמידיהם,
חוסר ריכוז והיעדרה של שפה אחידה לשם לימוד. בנוסף היה עליהם להטמיע בילדים אמון
ובטחון בעולם המבוגרים, תחושות שאותן איבדו הילדים בתקופת המלחמה. ילדים שורדי
שואה איבדו בתקופה זו לא רק את תחושת הבטחון אלא את כל ילדותם. אימי השואה הפכו
אותם למבוגרים בן-לילה.
השורדים הגיעו
ממדינות אירופאיות שונות מאד זו מזו. חלקם לא זכו מעולם ללמוד לפני כן וחלקם איבדו
בשנות המלחמה את הידע ומיומנויות הלמידה שרכשו לפני כן.
במחנות העקורים
שרר מחסור בכיתות לימוד, ספרי לימוד, מחברות וציוד למידה נוסף. ברוב מחנות העקורים
לא היו בתחילה מורים מקצועיים ומיומנים, אך בהדרגה הגיעו מורים בעלי הכשרה מארץ
ישראל, ארצות הברית ובריטניה. לצד מקצועות לימוד בסיסיים כגון קריאה, כתיבה
וחשבון, הוכנסו לתכנית הלימודים גם לימודי עברית, היסטוריה יהודית וגיאוגרפיה של
ארץ ישראל. הקהילה האורתודוכסית דאגה להקמתן של ישיבות.
בנוסף ללימוד
הילדים אורגנו לימודים לבני נוער, במטרה להכשירם לעתיד בחיי העבודה. בין המקצועות
שלמדו בני הנוער היו תפירה וחייטות, שיעורי עברית והכשרה חקלאית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה