"בשנת 1943 לאחר שהגרמנים כבשו את איטליה, חלתה יוצי במחלת לב
קשה, ובינואר 1944 נפטרה. על ערש מותה ביקשה מאידה שתדאג ליתומים, שהיו בני 9, 12
ו-13, וגילתה לה שהיא וילדיה יהודים. יוצי הפקידה בידי הנערה את התעודות והמסמכים
של המשפחה. למרות הקשיים הגדולים מולם ניצבה הנערה הצעירה שהפכה בחטף לאחראית
בלעדית לקיומם ולשרידתם על שלושה ילדים נרדפים, לא נרתעה אידה לנטי, לא נטשה את
בני חסותה, והייתה להם כאם. הנערה הצעירה נשאה על כתפיה אחריות לגידולם של שלושה
ילדים מבלי שיהיו לה אמצעים כלשהם, תוך שהיא נאלצת להסתיר את סוד יהדותם ולהתמודד
עם הפחד שמא הגרמנים או המיליציה האיטלקית יגלו את זהותם האמיתית. במר ייאושה לקחה
אותם אל אמה, מדלנה, שגרה בכפר מוֹנסֶליצֶ'ה שבחבל פדובה בצפון איטליה. הם הוצגו
כפליטים הונגרים ואיש לא ידע כי הם יהודים. מאחר שאידה לא יכלה לספק את צרכי
הילדים בכוחות עצמה, פנתה לראש העיר לעזרה. היא גילתה לו את זהותם האמיתית של
הילדים, והוא היה מוכן להעניק להם סיוע. שלושת הילדים נקלטו במוסדות נוצריים שונים
בסמוך לפדובה.
אידה הציגה את עצמה כאפוטרופוס היחיד שלהם, ביקרה אותם באופן סדיר
ובילתה אתם את כל ימי הראשון. במשך כל תקופת המלחמה נהגה אידה ברונלי, נערה צעירה
וחסרת ניסיון שבידיה הופקדו שלושה ילדים, בבגרות יוצאת דופן. היא זכרה את בקשתה
האחרונה של אמם הגוועת, ועל מנת לקיים את הבטחתה, קיבלה על עצמה כל עבודה קשה.
לאחר המלחמה הסתייעה בראש העיר על מנת ליצור קשר עם חיילי הבריגאדה היהודית שחיפשו
ילדים יהודים יתומים בכל רחבי אירופה. אחד מן החיילים, שלמה (סבר) רוביץ זכר היטב
את אותו יום בחודש יוני 1945, בו הופיעה אידה בת ה-18 במחנה הצבאי בסנטה קולומבה
שליד סיינה, אוחזת בידיהם של שלושה ילדים. הנערה ספרה כי אלה ילדים יהודים, ותיארה
בפניו את אשר עבר עליהם. רוביץ בילה מעט זמן בחברת הילדים כדי לאמת את דבריה. שנים
אחר כך סיפר שהתרשם עמוקות מן האומץ והמסירות של אידה. למרות שמצאה את אנשי
הבריגדה, היססה אידה להשאיר את הילדים עם החיילים היהודים במחנה. היא רצתה לוודא
שיגיעו בשלום לסיפון אוניה, שתצא מנאפולי ותביא אותם לארץ ישראל. על כן נדדה אתם
במשך חודש שלם ממחנה למחנה, ורק כאשר הייתה בטוחה שהם בידים טובות ויגיעו למחוז
חפצם, נחה דעתה."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה