דלג לתוכן הראשי

הרחק בקצה העולם יש לי אמא: מרגו




ב- 18 בדצמבר 1942, אני מוטבלת לנצרות כקתולית בכנסיית המושיע הקדוש בפיז'אק. אני אישית חותמת בתחתית תעודת הטבילה: מרגריט – שם פרטי חדש, שהרי קוראים לי מרגו. אמי נוכחת. לא מוצא חן בעיני שהיא שם. אני חוזרת לבית הספר ז'אן דארק וכשהנזירות רואות אותי הן אומרות: הנה מלאך. אני לא מרוצה מכך, כי אני לא חשה שצמחו כנפי מלאך על גבי. אני כמעט בת שבע וחצי. כמה ימים אחר כך, אני צריכה לשנות שם משפחה: אני לא נקראת סר אלא קורדייה. אני לא מאמינה לאף מילה שיוצאת מהפה של אמא. אני חושבת שהיא לא מסוגלת להגן עלי, היא פוחדת, היא נוטשת אותי, היא לא רוצה בי עוד. גרוע מכך, היא מתעקשת שלא אדבר על "זה" אחרת "הם" יבואו לקחת אותם, להרוג אותה, גם את אבא ואת אחי. עם ה"זה" הזה שלה, אני חושבת, היא עושה הכול נגדי כי היא חוששת לחייה. אם כן, אני חייבת לשתוק. אני יודעת שיש מלחמה, שהגרמנים הרשעים לוקחים את כל היהודים, דוקרים אותם, שורפים אותם. אבל אני, אני כבר לא יהודייה, אני לא יהודייה. אני קתולית, הוטבלתי. אין לי מה לעשות "איתם", אלה, שכמו שאני לומדת, צלבו את ישוע החמוד והטוב. לכן אני שונאת את המשפחה הזאת ואני כבר לא אוהבת אותם. אני אפילו מוכנה להלשין עליהם לגרמנים, לאלה שעושים סדר. הם יהודים! לא אני...

אני כותבת פעמים רבות לאמי... היא לא משיבה – היא באמת אישה מגעילה שעזבה אותי. בכל זאת, אני מתמידה בכתיבה. ציפורן העט קשה, קשה. לדיו הסגול יש ריח שאני לא אוהבת. קשה לכתוב, קשה לצייר, קשה לרצות למצוא חן ולא לקבל לעולם מכתבי תשובה. היא לא אוהבת אותי וזהו. גם אני לא אוהבת אותה. ישוע הטוב, מה עושה אמא? וסבתא? ואחי? ואבא שלי?

היה עלי להמתין חמישים ושש שנים כדי לגלות שהמכתבים שלי לא נשלחו ליעדם מעולם...
כל המכתבים של הילדים המוסתרים נקראו שוב ושוב על ידי הגברת ב'. טעויות של ילדים, מילה מיותרת, רמז לשם משפחה או להגעת אספקה יכלו – אילו הגיעו לידיהם של "הרשעים" – לגרום ללכידתנו. כשהמכתבים שלי, שלא נשלחו מעולם והוסתרו חזרו לידי ביולי 2001, אחזה בי צמרמורת בכל גופי. מכתבים אלה שכה ייחלתי לקבל מענה עליהם, לא יכלו להביאו.

הרחק בקצה העולם יש לי אמא: מרגו



מקור וקרדיט : אתר מט"ח 

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

הנער ניצול השואה ששרד בהיותו בן 15 את מחנה מאוטהאוזן וזכה במדליית הכבוד במלחמת קוריאה

הוא שרד מחנה ריכוז  נאצי  (מאוטהאוזן, אוסטריה ) בתקופת השואה  ואחר כך  נלחם בגבורה  בצבא האמריקאי במלחמת קוריאה שם הגן בעצמו על אחת הגבעות החשובות בקרב בין האמריקאים לסינים בצפון קוריאה והציל את חייהם של 40 עמיתיו לפלוגה .  אחר כך נכלא במחנה שבויים סיני . מי הוא הצעיר היהודי ההונגרי טיבור רובין, ניצול השואה,  שזכה במדלית הכבוד מידי נשיא ארה"ב ?
טיבור "טד" רובין (באנגלית: Tibor "Ted" Rubin;‏ 18 ביוני 1929 - 5 בדצמבר 2015) היה ניצול שואה ממוצא הונגרי וגיבור מלחמה אמריקאי שעוטר במדליית הכבוד על פעולותיו במלחמת קוריאה. היה אחד משני מעוטרי מדליית הכבוד היהודים שנותרו בחיים, עד למותו.
במשך השנים הוגשו המלצות רבות להעניק לרב"ט טיבור רובין מדליות ועיטורים, המלצות אלו זכו להתעלמות ממניעים אנטישמיים.
ב-23 בספטמבר 2005 העניק נשיא ארצות הברית ג'ורג' ו. בוש את מדליית הכבוד לרב"ט טיבור רובין.
טיבור רובין התגורר בגרדן גרוב, קליפורניה.
ילדותו בהונגריה טיבור רובין נולד בפאסטו, עיירה הונגרית קטנה שחיו בה 120 משפחות יהודיות. אביו היה סנדלר והוא היה אחד מתוך שישה יל…

שבתאי קאנטור , בן 13, מסתתר בארובות הגג באקציות בגטו וילנה

עדות משנת 1946 , שבתאי קאנטור , בן 15 ( בן 8 עם פרוץ המלחמה)

נולדתי בשנת 1931 בעיירה קטנה יאזנה . אבי היה אופה ואמי ניהלה את הבית. למדתי ב"חדר"וראיתי חיים טובים עד שפרצה המלחמה והגיעו הגרמנים. הליטאים עשו יד אחד עם הגרמנים .
מרים ומלאי יגון היו החיים תחת עול השלטון הגרמני. כעבור חודש גזרו הגרמנים את גזירת הגטו בעיירה. בבוקר לא-עבות באו ליטאים וגרמנים חמושים ברובים , עברו מבית לבית וגרשו לגטו. המצב בגטו היה נורא ואיום. מדי פעם באו ליטאים וגרמנים הרגו וירו ושדדו.
היינו זמן מה בגטו ואז החליטו הנאצים להוביל את היהודים לבורות ההריגה. טיכסתי עצה עם אחי והחלטנו שאני אברח והוא יישאר עם אימא.
כל עזבתי את הורי ויצאתי לדרך. פרמתי והורדתי את הטלאי הצהוב. מצאתי בן-כפר ועגלה , קפצתי עליה ונסעתי לכפרים. אחר כך התגנבתי לבית אישה כפרית וביקשתי אוכל. התגנבתי לתוך גורן ללינת לילה. אחרי שלושה ימים הגעתי לקובנה. ישבתי על גג הקרון ונסעתי לוילנה.
בנסעי כך בדרך כאשר אני יושב על גג הקרון, ראיתי איך הובלו יהודים להורג . שמעתי צעקות ובכיות וליבי כאבמאד, שנגזר עלי להסתכל בדרכם האחרונה של יהודים. פרצתי בב…