"בשנת
1942 הובא ברנאר טוך, ילד בן שלוש מאנטוורפן שבבלגיה, אל משפחת וילמס, והיא הסתירה
אותו וטיפלה בו בחום ובמסירות. לאחר השחרור, כשהתברר כי הוריו של ברנאר לא שרדו,
הגיע דודו של ברנאר לבית המשפחה כדי לקחת את הילד, אך ברנאר סירב לעזוב את ביתם של
מציליו. הדוד ביקש להתאחד מחדש עם השריד היחיד ממשפחתו, ולכן פנה לבתי המשפט,
והמשפחה נאלצה להשיב את הנער לדודו. ברנאר זוכר כיצד דודו, שכנראה היה סבור שהטוב
ביותר בעבורו יהיה לנתק את קשריו"
" הפרידה
של ילדים ממשפחות מציליהם לאחר המלחמה גבתה מחיר גבוה לא רק מהם, אלא גם מהמצילים
עצמם שטיפלו בהם במסירות במשך חודשים ושנים. לעתים קרובות התפתח הקשר בין המצילים
לניצולים למערכת יחסים קרובה ועמוקה, והחוויות המשותפות בתקופת השואה גיבשו וקירבו
אותם עוד יותר. היו גם מקרים שבהם מצילים וניצולים ניתקו את הקשרים ביניהם מאחר
שצד זה או אחר לא היה יכול לשאת את כאב הפרידה מחדש. במקרים אחרים מחלוקות על
המשמורת של הילדים הוכרעו בבתי משפט".
לחלק מן הילדים הייתה השיבה אל העולם היהודי קשה מאוד. היו
שעדיין נשאו זיכרון עמום של המשפחה המקורית שלהם; והיו ילדים שהוריהם או קרובי
משפחה שלהם הופיעו פתאום בעולמם והיו בעיניהם זרים גמורים. הטלטלה הייתה קשה
ומייסרת – בפעם השנייה נותקו הילדים בכוח מהחיים ומן המשפחה שהורגלו אליהם. יתר על
כן, האתגר של בנייה מחדש של חיים חדשים היה כביר: ההורים ששרדו מהמלחמה חזרו
חבולים וחסרי כול, ואילו משפחות המצילים יכלו לספק חום, אהבה ויציבות. ילדים רבים
ברחו כדי לחזור לבתיהם של מציליהם משום שראו בהם את משפחתם "האמתית".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה