דלג לתוכן הראשי

סיפורה של הניה רוינה


גרנו בעיר בלוניה על יד ורשה. במשפחה שלי היו 5 – נפשות אבא דב, אמא הדסה ועוד אח ואחות. אנחנו היינו משפחה רגילהאבא עבד ואמא היתה דואגת לבית. אני הייתי הכי צעירה . סיימתי 5 כיתות כאשר פרצה המלחמה.
 כשפרצה המלחמה משארנו בעיר כמה חודשים. בהתחלת 1940 הגרמנים גרשו אותנו לגטו ורשה. בהתחלה הייתי עם המשפחה, המצב נעשה קשה מאוד, לא היה מה לאכול. אני ואחותי התחלנו למכור דברים שהיו בבית, מכרתי גם סיגריות וממתקים. בסוף ראיתי שזה לא מצליח. אני ואחותי החלטנו לצאת מהגטן, לכפרים פולניים, כי שתינו היינו בלונדיניות, ודומות לפולניות. היציאה לא היתה קלה, היינו צריכות לעבור גדרות וחומות, וכך היינו עוברות מכפר לכפר לבקש אוכל מהאיכרים, לא כולם הסכימו לתת לנו. אחרי שאספנו קצת אוכל, חזרנו לגיטו עם קשיים מרובים, והבאנו אוכל להורים. אבא נפטר ב 1941 - , ואת אחי זליג לקחו הגרמנים לעבודה, ויותר לא ראינו אותו. אני ואחותי פרדיה המשכנו לצאת מהגטו לאסוף אוכל, בזמן שאמא נשארה בגטו. פעם החלטנו אחותי ואני ללכת לעיר שלנו בלוניה, כי חשבנו ששם מכירים אותנו, ויעזרו לנו קצת באיסוף האוכל. אחותי פחדה להיכנס לעיר ושלחה אותי. בתוך אחד הרחובות נכנסתי לבקש אוכל ויצאתי עם ידיים ריקות, ואז ראיתי כמה בחורים פולניים מובילים בחורה יהודייה כדי למסור אותה לגרמנים. אני ניסיתי להסתלק, ואז שני נערים מהעיר הכירו אותי ואמרו את שמי, אני התחלתי לברוח אבל הם תפסו אותי והביאו אותי למפקדה הגרמנית. היו שם 2 קצינים. התחלתי לבכות והם שאלו אותי למה אני בוכה . אמרתי שאני רוצה לאמא. שמעתי שהם אומרים אחד לשני מה עושים עם ילדה כל כך יפה. הם שחררו אותי ואמרו לי להיזהר מהפולנים שלא יתפסו אותי, כי פעם שנייה יהיה להם קשה לשחרר אותי. הצלחתי לצאת מהעיר ושם פגשתי את אחותי. יותר לעיר לא חזרתי, רק אחרי המלחמה. בפעם הבא שיצאנו אני ואחותי מהגטו לכפרים, אחותי פתאום החליטה לחזור לגטו ואני נשארתי לבד באיסוף אוכל. את אחותי יותר לא ראיתי – אמרו לי שהיא נפטרה מהמחלה. כשחזרתי לגטו אימי כבר לא היתה בחיים. אני החלטתי לצאת מהגטו ולא לחזור יותר. עד כמה שזכור לי, זה היה בסוף 1942 או בהתחלת 1943. אני שיניתי את שמי להלנה
קוולסקה. אני הסתובבתי בכפרים בימי הקיץ וישנתי בשדות. היו גם מקרים שלא היה לי מה לאכול – הייתי מתגנבת איפה האיכרים נתנו אוכל לחזירים, וסחבתי מהם אוכל. בהמשך הזמן הצלחתי לעבוד אצל משפחות האיכרים, ובאחד הימים הגיע אח של אישה, והוא חשד בי שאני יהודיה ושיכירו אותי. יום שלם האישה שאלה אותי אם אני יהודיה, כי הגרמנים יבואו ויהרגו את כולנו. רק למחרת אמרתי שכן. היא חיבקה ובכתה יחד איתי ואמרה שלא ילשינו עלי. הבעל לקח אותי לאחותו בכפר אחר, אמר לה מי אני, ושתתן לי לעבור את הלילה. למחרת אני עזבתי את הכפר והמשכתי להתרחק כמה שיותר רחוק. באחד הכפרים התקבלתי לעבוד אצל משפחה. באביב 1944 הגרמנים אספו צעירים וצעירות לעבודה בגרמניה, וגם אני הייתי בניהם. נסענו לגרמניה לעבוד, המקום היה באיזור קניקנסברג. כל איכר קיבל עובד אחד. אני עבדתי אצל משפחה מאוד הוגנת. הם התייחסו אלי כמו אחות מהמשפחה – אכלתי ביחד איתם, והאמא חינכה אותי איך להתנהג בתור נערה מתבגרת – כמובן שהם לא ידעו שאני יהודייה. באביב 1945 חיילים רוסים נכנסו לאיזור, ואני השתחררתי וחזרתי לפולין ולכפר בו עבדתי כמה חודשים להודות להם שהצילו את חיי, ושאני קיימת. משם נסעתי לעיר שלי בלוניה, לחפש, אולי מישהו נשאר בחיים. לא מצאתי אף אחד, רק אשה יהודייה אחת שפולני הסתיר אותה, ונשארה לחיות איתו מתוך תודה. היא אמרה לי שאין לי מה לעשות שם ונסעה איתי לורשה לקומיטט היהודי, שם סידרו לי מקום בבית יתומים בעיר לודג'. ביום שהייתי צריכה לעבור ללודג', פתאום ראיתי את בת דודתי. היא היתה כבר נשואה, ושם המשפחה היה על שם בעלה, לכן לא מצאתי אותה ברשימת הניצולים. נפרדנו. אני ועוד קבוצת ילדים נסענו ללודג' לבית יתומים הלנובק. אחרי תקופה קצרה פעיל הוציא כמה ילדים מבית היתומים ונסענו לצרפת לעיר הנמל מרסיי. אחרי כמה חודשים, בהתחלת 1947 עלינו על האונייה תיאודור הרצל, והפלגנו לכיוון ישראל. אחרי כמה ימים, ספינות של הצי האנגלי הקיפו אותנו, ואחרי קרב קשה הם השתלטו על האונייה שלנו והובילו אותנו לחיפה ומשם לקפריסין. שם פגשתי את בעלי לעתיד שלמה, התחתנו ב - 4-1-1948. שוחררנו מהמחנה בפברואר 1949 והגענו לישראל לקיבוץ גם שמואל

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

הילד יוסי פלד , מסתתר אצל משפחה נוצרית בבלגיה

יוסי פלד נולד בבלגיה בשם יוסי מנדלביץ'. נולד בבלגיה בשם יוסף (ג'פקה) מנדלביץ' לשיינע ויענקל מנדלביץ'. בזמן מלחמת העולם השנייה נמסר עם אחיותיו למשפחה נוצרית מאמצת, שעִמה שהה עד גיל 8. אביו נספה באושוויץ. לאחר המלחמה חזרה אמו אל המשפחה הנוצרית לקחת אותם, ובעזרת הבריגדה היהודית הם עלו לארץ ישראל והתיישבו בקיבוץ נגבה. בשיחה עם דרור גלוברמן ל"אנשים", מספר פלד על הזיכרונות כילד יהודי בתקופת השואה: "היו מחביאים אותי במרתף", ומודה: "במרתף הזה חוויתי את הפחד הכי גדול בחיי". מכל משפחתו, רק אימו שרדה את המחנות, אבל את המפגש איתה פלד מתאר כטראומה: "בגיל שמונה, וללא הכנה מוקדמת הודיעו לי כי הוריי הנוצריים אינם ההורים האמיתיים שלי".

בראיון למעריב, 4 למאי 2016  :
"זאת טראומה שמלווה אותי כל ימי חיי”, משחזר השר לשעבר ואלוף (במיל’) יוסי פלד. “בגיל חצי שנה נמסרתי לידי משפחה נוצרית בבלגיה. היו לי הורים טובים, מספיק אוכל וגם צעצועים, מה שאפשר לי להיות ילד מאושר. ביום בהיר אחד, כששיחקתי בגינה מאחורי הבית הכפרי שלנו, בשכונה של אנטוורפן, האבא הנוצרי …

ילדי לנה קיכלר: שמעון הלר שהפך לטייס קרב בחיל האוויר הישראלי

סא"ל הלר שמעון

בשואה נולדתי בקרקוב, ב 12.10.36 למשפחה לא דתית. אבי גמר את האוניברסיטה המפורסמת של קרקוב "יגלונסקה" ועבד כעורך דין. אני הייתי בן יחיד. את מלחמת העולם השנייה שרדתי במזל ובעזרת אנשים אצילי נפש. כאשר המצב החמיר לקח אותי דודי (שהיה פולני ונשוי לאחות אבי) אליהם לדירה בפראגה – וורשה. שם שהיתי חודשים אחדים, בתנאים מגבילים מאוד- איסור על תנועה וכל רעש במהלך היום בדירה, עד שובו של הדוד בערב. מכרה של הדוד , אשה ליטאית צעירה ואצילת נפש בשם לידיה פלייטס הקדישה את חייה לי והצילה אותי. כשנתיים חיינו בכפר נידח 43 ק"מ מקרקוב. אני תחת זהות בדויה ועם שיער צבוע לבלונד, כל זאת בסיכון חייה, גם לאחר שהכסף עבור אחזקתי הפסיק להגיע.

הורי לא שרדו את המלחמה.
בסוף המלחמה החזירה אותי לידיה פלייטס ליהדות ומסרה אותי למוסד יהודי בוורשה. ושוב למזלי, עוד אישה אצילת נפש, ניצולת שואה בעצמה, ששמה לנה קיכלר לקחה אותי למוסד לילדים ניצולים. בגלל מצב בריאותי הירוד נשלחתי למוסד הבראה ב"זקופנה". התנכלויות אנטישמיות שלוו בירי על בית היתומים אלצו את לנה לברוח מפולין.
תקומה 
לנה קיכלר הצליחה…

ילדים בשואה שהפכו להיות טייסי קרב בחיל האוויר : רס"ן אומשוויף צבי ז''ל

רס"ן אומשוויף צבי ז''ל


בשואה  מ-1939 עד 1943 המשפחה גרה בגטו בלבוב. ב-1943 הועברה למחנה הריכוז אשוויץ ונרשמה כאסירים פוליטיים. צבי היה ילד בן 6 כאשר קועקע על ידו המספר 103796. אביו, ברנרד, יחד עם עוד מדען, חקרו את החיסון כנגד מחלת הטיפוס. כנראה שזו הסיבה להגנה מסוימת לה זכתה המשפחה. ב-1945 עם שחרור המחנה, הוא צעד יחד עם אמו ב"צעדת המוות". אביו הוצא כנראה להורג. כשהגיע לברלין, אמו נפטרה מטיפוס, הועבר ע"י ידידת אמו ד"ר אנה וייס, למנזר בסלובקיה, בו שהה עד סוף 1947 יחד עם עוד יתומים יהודים.
תקומה
ב-1947 אותר על-ידי דודו דולק עמישב ועלה ארצה דרך צרפת. התגורר עם דודו מספר שנים ואז אומץ על-ידי משפחת ארנון בקיבוץ עין המפרץ. עלייתו ארצה הייתה בלתי ליגאלית, הוא התחזה לבן נוסף של אישה עם ילד ששרדו את השואה. צבי גדל והתחנך במוסד החינוכי המשותף לעין המפרץ ולכפר מסריק. היה ספורטאי מחונן וזכה באליפויות קרב 5 ובקפיצה למרחק. שיחק עם נבחרת ישראל בכדור-עף.
בשחקים
התגייס לחיל האוויר לאחר שירות בחיל המודיעין.  ב-1958 הצטרף לקורס טיס מספר 31 אותו סיים במגמת קרב ב-1960. בביה"ס…