גרנו בעיר
בלוניה על יד ורשה. במשפחה שלי היו 5 – נפשות אבא דב, אמא הדסה ועוד אח ואחות.
אנחנו היינו משפחה רגילה – אבא עבד ואמא
היתה דואגת לבית. אני הייתי הכי צעירה . סיימתי 5 כיתות כאשר פרצה המלחמה.
כשפרצה המלחמה משארנו בעיר כמה חודשים. בהתחלת
1940 הגרמנים גרשו אותנו לגטו ורשה. בהתחלה הייתי עם המשפחה, המצב נעשה קשה מאוד, לא היה מה לאכול. אני ואחותי התחלנו למכור דברים שהיו
בבית, מכרתי גם סיגריות וממתקים. בסוף ראיתי שזה לא מצליח. אני ואחותי החלטנו לצאת
מהגטן, לכפרים פולניים, כי שתינו היינו בלונדיניות, ודומות לפולניות. היציאה לא היתה
קלה, היינו צריכות לעבור גדרות וחומות, וכך היינו עוברות מכפר לכפר לבקש אוכל מהאיכרים,
לא כולם הסכימו לתת לנו. אחרי שאספנו קצת אוכל, חזרנו לגיטו עם קשיים מרובים, והבאנו
אוכל להורים. אבא נפטר ב 1941 - , ואת אחי זליג לקחו הגרמנים לעבודה, ויותר לא ראינו
אותו. אני ואחותי פרדיה המשכנו לצאת מהגטו לאסוף אוכל, בזמן שאמא נשארה בגטו. פעם החלטנו
אחותי ואני ללכת לעיר שלנו בלוניה, כי חשבנו ששם מכירים אותנו, ויעזרו לנו קצת באיסוף
האוכל. אחותי פחדה להיכנס לעיר ושלחה אותי. בתוך אחד הרחובות נכנסתי לבקש אוכל ויצאתי
עם ידיים ריקות, ואז ראיתי כמה בחורים פולניים מובילים בחורה יהודייה כדי למסור אותה
לגרמנים. אני ניסיתי להסתלק, ואז שני נערים מהעיר הכירו אותי ואמרו את שמי, אני התחלתי
לברוח אבל הם תפסו אותי והביאו אותי למפקדה הגרמנית. היו שם 2 קצינים. התחלתי לבכות
והם שאלו אותי למה אני בוכה . אמרתי שאני רוצה
לאמא. שמעתי שהם אומרים אחד לשני מה עושים עם ילדה כל כך יפה. הם שחררו אותי ואמרו
לי להיזהר מהפולנים שלא יתפסו אותי, כי פעם שנייה יהיה להם קשה לשחרר אותי. הצלחתי
לצאת מהעיר ושם פגשתי את אחותי. יותר לעיר לא חזרתי, רק אחרי המלחמה. בפעם הבא שיצאנו
אני ואחותי מהגטו לכפרים, אחותי פתאום החליטה לחזור לגטו ואני נשארתי לבד באיסוף אוכל.
את אחותי יותר לא ראיתי – אמרו לי שהיא נפטרה מהמחלה. כשחזרתי לגטו אימי כבר לא היתה
בחיים. אני החלטתי לצאת מהגטו ולא לחזור יותר. עד כמה שזכור לי, זה היה בסוף 1942 או
בהתחלת 1943. אני שיניתי את שמי להלנה
קוולסקה. אני הסתובבתי
בכפרים בימי הקיץ וישנתי בשדות. היו גם מקרים שלא היה לי מה לאכול – הייתי מתגנבת איפה
האיכרים נתנו אוכל לחזירים, וסחבתי מהם אוכל. בהמשך הזמן הצלחתי
לעבוד אצל משפחות האיכרים, ובאחד הימים הגיע אח של אישה, והוא חשד בי שאני יהודיה ושיכירו
אותי. יום שלם האישה שאלה אותי אם אני יהודיה, כי הגרמנים יבואו ויהרגו את כולנו.
רק למחרת אמרתי שכן. היא חיבקה ובכתה יחד איתי ואמרה שלא ילשינו עלי. הבעל לקח אותי
לאחותו בכפר אחר, אמר לה מי אני, ושתתן לי לעבור את הלילה. למחרת אני עזבתי את הכפר
והמשכתי להתרחק כמה שיותר רחוק. באחד הכפרים התקבלתי לעבוד אצל משפחה. באביב 1944 הגרמנים
אספו צעירים וצעירות לעבודה בגרמניה, וגם אני הייתי בניהם. נסענו לגרמניה לעבוד, המקום
היה באיזור קניקנסברג. כל איכר קיבל עובד אחד. אני עבדתי אצל משפחה מאוד הוגנת. הם
התייחסו אלי כמו אחות מהמשפחה – אכלתי ביחד איתם, והאמא חינכה אותי איך להתנהג בתור
נערה מתבגרת – כמובן שהם לא ידעו שאני יהודייה. באביב 1945 חיילים
רוסים נכנסו לאיזור, ואני השתחררתי וחזרתי לפולין ולכפר בו עבדתי כמה חודשים להודות
להם שהצילו את חיי, ושאני קיימת. משם נסעתי לעיר שלי בלוניה, לחפש, אולי מישהו נשאר
בחיים. לא מצאתי אף אחד, רק אשה יהודייה אחת שפולני הסתיר אותה, ונשארה לחיות איתו
מתוך תודה. היא אמרה לי שאין לי מה לעשות שם ונסעה איתי לורשה לקומיטט היהודי, שם סידרו
לי מקום בבית יתומים בעיר לודג'. ביום שהייתי צריכה לעבור ללודג', פתאום ראיתי את בת
דודתי. היא היתה כבר נשואה, ושם המשפחה היה על שם בעלה, לכן לא מצאתי אותה ברשימת הניצולים.
נפרדנו. אני ועוד קבוצת ילדים נסענו ללודג' לבית יתומים הלנובק. אחרי תקופה קצרה פעיל
הוציא כמה ילדים מבית היתומים ונסענו לצרפת לעיר הנמל מרסיי. אחרי כמה חודשים, בהתחלת
1947 עלינו על האונייה תיאודור הרצל, והפלגנו לכיוון ישראל. אחרי כמה ימים, ספינות
של הצי האנגלי הקיפו אותנו, ואחרי קרב קשה הם השתלטו על האונייה שלנו והובילו אותנו
לחיפה ומשם לקפריסין. שם פגשתי את בעלי לעתיד שלמה, התחתנו ב - 4-1-1948. שוחררנו מהמחנה
בפברואר 1949 והגענו לישראל לקיבוץ גם שמואל
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה