דלג לתוכן הראשי

אסתר סמואל-כהן , להסתתר במשאיות בין שקי תפוחי אדמה בנורבגיה


פרופסור סמואל-כהן נולדה ב-1933 באוסלו. הוריה, יצחק-יוליוס והנרייטה סמואל, עברו לשם מגרמניה שלוש שנים לפני כן, כשאביה התמנה לרב הראשי של נורבגיה. ב-1940 נכנסו הנאצים בשערי נורבגיה ושנתיים לאחר מכן החלו רדיפות היהודים. "אבי הוזהר על ידי איש גסטפו כי יש צו לעצרו למחרת היום, אך הוא לא הסכים להימלט, מחשש שהדבר יגרור פעולות נקם בכל היהודים", סיפרה. "לאחר שהיה עצור בנורבגיה כחודשיים, נשלח לאושוויץ, ושם נספה", הוסיפה.

בהמשך גם אמה קיבלה אזהרה דומה, מחברת המחתרת הנורבגית, אינגביורג סלטן פוסטוודט, שהיתה ידידת המשפחה. "הלילה יהיה קר מאוד, הלבישי את הילדים בבגדים חמים", אמרה לה בטלפון. אמה הבינה את הרמז, והזהירה גם את גיסתה. בחסות המחתרת עברו שתי המשפחות, שמנו שני מבוגרים וחמישה ילדים, דרך שני מקומות מסתור, בסיוע חברת מחתרת נוספת - סיגריד הליסן לונד - עד שבדצמבר 1942 יצאו לדרך המסוכנת לשבדיה יחד עם עשרות יהודים נוספים.

הם עשו זאת תוך שהם מסתתרים במשאיות בין שקי תפוחי אדמה. לילדים ניתנו גלולות שינה. את הגבול לשבדיה הם חצו ברגל, בחשכה, במינוס עשרים מעלות. לימים, חברות המחתרת שהצילו את אסתר ומשפחתה קיבלו אות "חסידי אומות עולם" מ"יד ושם". אמה אף העידה על שואת יהודי נורבגיה במשפט אייכמן.
ב-1946 כשהיתה בת 13, עלתה אסתר לארץ ישראל עם אמה ושני אחיה באוניית משא. "עוד אחרי שעלינו ארצה הייתי הולכת ברחוב ומסתכלת בפנים של כל מיני אנשים, שקצת דמו לו, שמא זה אבי. אני הייתי מאד מאוד קשורה לאבי, ופשוט סירבתי להאמין שהוא באמת איננו", סיפרה בעדות ל"יד ושם".
ב-1994 קיבלה את פרס ישראל בחקר הסטטיסטיקה. לקראת הטקס היא התבקשה למסור תמונות מאלבומה הפרטי, ובין השאר שלחה תמונה ישנה, בה היא מלמדת במעברה. חלק מהתלמידים זכרו אותה גם ממרחק של 40 שנה, ויצרו עמה קשר. "אחד סיים את 'בצלאל' והיה גרפיקאי ידוע. אחר סיים דוקטורט באוניברסיטת חיפה והיה מורה", סיפרה.
ב-2008 הדליקה משואה טקס יום השואה ב"יד ושם". "רציתי להזכיר את אבי זכרונו לברכה וכן להודות לחברי המחתרת הנורווגית שסיכנו את חייהם, וחלקם שילמו בחייהם, למען הצלת יהודים", אמרה.
לאורך השנים חזרה כמה פעמים למולדתה נורבגיה. הפעם הראשונה היתה ב-1962. "הלכתי ברחוב ובכיתי. שמחתי שאין איש עמי אשר לו אני צריכה להסביר את התנהגותי", סיפרה. בהמשך ביקרה במולדתה כשנבחרה לאקדמיה הנורבגית למדעים וכשיצאה להפגין נגד מתן פרס נובל לשלום לערפאת.
לסקירה המלאה בעיתון "הארץ"

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

ילדי לנה קיכלר: שמעון הלר שהפך לטייס קרב בחיל האוויר הישראלי

סא"ל הלר שמעון

בשואה נולדתי בקרקוב, ב 12.10.36 למשפחה לא דתית. אבי גמר את האוניברסיטה המפורסמת של קרקוב "יגלונסקה" ועבד כעורך דין. אני הייתי בן יחיד. את מלחמת העולם השנייה שרדתי במזל ובעזרת אנשים אצילי נפש. כאשר המצב החמיר לקח אותי דודי (שהיה פולני ונשוי לאחות אבי) אליהם לדירה בפראגה – וורשה. שם שהיתי חודשים אחדים, בתנאים מגבילים מאוד- איסור על תנועה וכל רעש במהלך היום בדירה, עד שובו של הדוד בערב. מכרה של הדוד , אשה ליטאית צעירה ואצילת נפש בשם לידיה פלייטס הקדישה את חייה לי והצילה אותי. כשנתיים חיינו בכפר נידח 43 ק"מ מקרקוב. אני תחת זהות בדויה ועם שיער צבוע לבלונד, כל זאת בסיכון חייה, גם לאחר שהכסף עבור אחזקתי הפסיק להגיע.

הורי לא שרדו את המלחמה.
בסוף המלחמה החזירה אותי לידיה פלייטס ליהדות ומסרה אותי למוסד יהודי בוורשה. ושוב למזלי, עוד אישה אצילת נפש, ניצולת שואה בעצמה, ששמה לנה קיכלר לקחה אותי למוסד לילדים ניצולים. בגלל מצב בריאותי הירוד נשלחתי למוסד הבראה ב"זקופנה". התנכלויות אנטישמיות שלוו בירי על בית היתומים אלצו את לנה לברוח מפולין.
תקומה 
לנה קיכלר הצליחה…

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

ילדים בשואה שהפכו להיות טייסי קרב בחיל האוויר : רס"ן אומשוויף צבי ז''ל

רס"ן אומשוויף צבי ז''ל


בשואה  מ-1939 עד 1943 המשפחה גרה בגטו בלבוב. ב-1943 הועברה למחנה הריכוז אשוויץ ונרשמה כאסירים פוליטיים. צבי היה ילד בן 6 כאשר קועקע על ידו המספר 103796. אביו, ברנרד, יחד עם עוד מדען, חקרו את החיסון כנגד מחלת הטיפוס. כנראה שזו הסיבה להגנה מסוימת לה זכתה המשפחה. ב-1945 עם שחרור המחנה, הוא צעד יחד עם אמו ב"צעדת המוות". אביו הוצא כנראה להורג. כשהגיע לברלין, אמו נפטרה מטיפוס, הועבר ע"י ידידת אמו ד"ר אנה וייס, למנזר בסלובקיה, בו שהה עד סוף 1947 יחד עם עוד יתומים יהודים.
תקומה
ב-1947 אותר על-ידי דודו דולק עמישב ועלה ארצה דרך צרפת. התגורר עם דודו מספר שנים ואז אומץ על-ידי משפחת ארנון בקיבוץ עין המפרץ. עלייתו ארצה הייתה בלתי ליגאלית, הוא התחזה לבן נוסף של אישה עם ילד ששרדו את השואה. צבי גדל והתחנך במוסד החינוכי המשותף לעין המפרץ ולכפר מסריק. היה ספורטאי מחונן וזכה באליפויות קרב 5 ובקפיצה למרחק. שיחק עם נבחרת ישראל בכדור-עף.
בשחקים
התגייס לחיל האוויר לאחר שירות בחיל המודיעין.  ב-1958 הצטרף לקורס טיס מספר 31 אותו סיים במגמת קרב ב-1960. בביה"ס…