נולדתי בדרזדן שבגרמניה בשנת 1930.
הוריי היו פייביש וברוניה. הייתי בת יחידה. כשהייתי בת שלוש ברחנו מגרמניה להולנד,
בעקבות עליית הנאצים לשלטון. מגיל ארבע ועד שש הייתי בגן ילדים. אבי רצה לשלוח
אותי לבית ספר של ספרדים ופורטוגזים, שנחשב אליטיסטי, אך לא קיבלו אותי שם. בסופו
של דבר נרשמתי לבית ספר עירוני, ובמקביל למדתי יהדות פעמיים בשבוע. התגוררנו ברובע
היהודי באמסטרדם. היינו משפחה מסורתית .
בשנת 1941 הגיעו הגרמנים והוציאו חוקים
מגבילים. נאלצנו לעבור לבית ספר יהודי, החתימו את הדרכונים שלנו באות
J. בלי
הדרכונים לא ניתן היה לקבל תלושי מזון. נאלצנו למסור חפצים אישיים שלנו – אופניים,
כסף, זהב, רדיו. נאסר עלינו להכנס לרכבות, פארקים וכל מקום ציבורי אחר כ. ל ערב
היה עוצר. הגרמנים הקימו יודנראט. הכול היה מאוד מתוחכם, והם סגרו עלינו לאט לאט
כמו צבת. די במהרה היודנראט נדרשו לעשות רשימות של אנשים שיישלחו למחנות. אז לא
ידענו שמדובר במחנות השמדה.
הגרמנים הגיעו ולקחו אנשים מהגטו כל הז
.מן קודם כל לקחו את הזקנים והחולים. לאבי הייתה חנות שעונים ותכשיטים,
שמעליה
התגורר זוג זקנים. בוקר אחד באו לקחת אותם. אמי יצאה החוצה כדי לתת להם אוכל
לנסיעה, וקצין SS הרביץ לה. היה לנו תיק
מוכן עם מוצרים בסיסיים – למקרה שיקחו אותנו. כל בוקר בדקנו מי נלקח בלילה. על כל
דבר היינו צריכים לקבל אישור מהיודנראט . אני זוכרת שלמד בכיתה שלי ילד צנום
כזה, שיום אחד לא הופיע בבית הספר . למחרת הוא הגיע, והסתבר שהוריו נלקחו אבל הספיקו
להחביא אותו מתחת לרכבת, ומשם הוא עבר לגור בבית אחותו. אחרי יומיים הוא נעלם,
והתברר שלקחו אותו ואת אחותו. לאחר מכן באו שוטרים הולנדים לקחת את חברתי הטובה
הינדה קם. לא מזמן איתרתי את שמה ברשימת הנספים ביד ושם. בדיעבד הסתבר שבאו לקחת
את הוריה, והם לא הסכימו לעזוב בלעדיה.
בשש בבוקר למחרת הגיעו גרמנים וקראו
בקול שאסור לצאת מהבתים. הם עברו בית בית כדי לשלוח את האנשים למחנות. האישור
שקיבל אבי לא עניין אותם בכלל. באותו יום שלחו את היהודים למחנה וסטרברוק. למזלנו,
לאבי היה חבר יהודי שהחזיק באזרחות ארגנטינאית (הגרמנים היו בני ברית עם הארגנטינאים).
למרות שהיה יהודי – לא ענד טלאי צהוב. אני זוכרת שקראו לו מר הוכהיימר, הכרתי אותו
מגיל קטן. ביום הפינוי אבי ביקש משכן גוי שייקח אותי למר הוכהיימר ואשתו. הורדתי
את הטלאי הצהוב והגעתי לזוג הוכהיימר בסמטאות צדדיות. היה להם חבר כומר פרוטסטנטי,
שבעבר היה במחנות. הכומר ניסה למצוא דרך להבריח אותי, בינתיים גרתי אצל הזוג
הוכהיימר. גרתי אצלם בעליית הגג, ולפעמים ישנתי אצלם במיטה . ביום שלקחו
את אבי, באו גרמנים אל הזוג הוכהיימר לחפש אותי. הזוג החביא אותי בחושך מאחורי
ארון. זאת הייתה חוויה ממש מפחידה, לשבת בחושך לבד בסופת רעמים. שנים אחרי זה לא
הסכמתי להיכנס למעליות לבד. בינתיים אמי הייתה מאושפזת, וגברת הוכהיימר ביקרה אותה
בבית החולים והעבירה לה מכתבים שכתבתי לה. יום אחד גברת הוכהיימר סיפרה לי שסבתי
עברה שבץ מוחי, ואחרי כמה ימים שסבתי נפטרה. את אמי ואת סבי לקחו לסוביבור .
בינתיים הכומר חיפש לי מסתור. נשארתי אצלו יום אחד וממנו הגעתי לזוג הולנדי. הם
אמרו שאני האחיינית שלהם ושאמי חולה. הזוג היה טוב אליי . עד אותו שלב
הייתי ילדה טובה וממושמעת, כך חינכו אותי . אבל יום אחד כל מה שעברתי הכביד עליי
ופרצתי בבכי. הזוג החליט שאני צריכה להיות במשפחה עם ילדים. בינתיים גברת הוכהיימר
השיגה לי דרכון מזויף בשוק השחור, כדי שאפשר יהיה לקבל עבורי תלושי מזון. בינתיים
עברתי למשפחה עם שני בנים ושתי בנות. ידעתי שכל עוד אני שם – אני חייבת לעזור בבית.
את הבנים בבית לקחו לעבודות פרך. אם המשפחה הייתה קשה מאוד. ביצעתי את כל המטלות.
אני זוכרת איך קרצפתי את חדרי המדרגות התלולים. המצב הכלכלי היה לא טוב, והאוכל
שקיבלנו תמורת התלושים היה באיכות ירודה . פעם אם
המשפחה הייתה צריכה לנסוע לקרובי משפחה. ביקשתי להסתתר בביתה, אך היא לא הסכימה
ואמרה שאטייל בפארק בינתיים. זה היה מאוד לא אחראי מצידה, במיוחד בשביל מישהי
שהייתה אמורה לשמור עליי. היא הכינה לי כריכים וביליתי כל אותו יום בפארק. התחיל
לרדת גשם, ואיזה גבר התחיל לשאול אותי שאלות. זה היה מפחיד מאוד. בסוף הקיץ הילדים
הלכו לבית ספר ואז כבר היה מסוכן להישאר אצלם. מולם גרה משפחה הולנדית שהייתה
במפלגה ההולנדית הנאצית, והם יכלו לראות שמשהו שם מוזר. הכומר
הפרוטסטנטי שעזר לי דאג להעביר אותי לפריזלנד בצפון הולנד. שם היה מעט יותר בטוח.
נסעתי עם ילדה ואישה נוספות מהמחתרת ברכבת, אחר כך באוניה ואחר כך שוב ברכבת. גרנו
בדירת מעבר בעיירה הראשית בפריזלנד, שהיה אזור כפרי ברובו. אני זוכרת שלילה גשום
אחד בא גבר על אופניים ואסף אותי ואת הילדה. אחר כך התברר שזה היה מפקד המחתרת.
הוא השאיר אותנו באיזה כפר והמשכנו ברגל משם. היה חשוך וקר מאוד. הלכנו בשבילים צדדיים
והגענו לבית עם רפת. נכנסנו לחדר גדול עם תקרה נמוכה שבקצהו שולחן עם מנורת נפט.
מסביב לשולחן ישבו כמה גברים שזופים עם זיפים, שדיברו בשפה לא ברורה. הם נראו לי
כמו פירטים. משם המשכנו ללכת לאורך תעלה, עד שהגענו לבית קטנטן עם מטבח קטנטן.
בבית חיכתה גברת שהשכיבה אותי לישון במין עליית גג. האישה הייתה אישה בריאה וחמה ובעל
הבית היה פועל פשוט. התברר לי מאוחר יותר שהבית הקודם היה מטה של המחתרת ההולנדית.
האישה שיתפה פעולה עם המחתרת והבטיחה שתדאג . לי מדי פעם סיפרה לי פעילויות המחתרת
ועל עדכונים מהשטח. הבית בו גרתי היה צנוע, כולם ישנו
בעליית הגג עם הפרדה באמצעות וילון. לא היה חשמל, השירותים היו בחוץ ומים הבאנו
מהבאר. החורף בהולנד היה קשה מאוד, והיו לי רק כפכפי קש וחולצת כותנה. התחממתי
באמצעות עיתוני ם הכפריים היו אנשים טובים מאוד. דווקא בבתים העניים יותר החביאו
ילדים. לשכנים סיפרו שהוריי נהרגו בהפצצה על רוטרדם ושאני מאומצת. היו ילדים
יהודים נוספים בכפרים שהוחבאו בבתים השונים.
בדיעבד נודע לי, שבספטמבר 1944
ארגנטינה ניתקה את קשריה עם גרמניה. באותה תקופה באו לקחת את הזוג הוכהיימר באמסטרדם.
כל היהודים שלא ענדו עד אותו זמן טלאי צהוב –נלקחו לאושוויץ. למרבה המזל מר
הוכהיימר היה חמום מח ולא הסכים להתפנות, ולקחו אותם לבית סוהר באמסטרדם. בינתיים
המשלוח לאושוויץ כבר יצא, ולכן שלחו אותם לברגן – בלזן. בסוף המלחמה
הם שוחררו משם. אני זוכרת שלקראת סוף המלחמה הגיעו חיילי וורמאכט לכפר, דבר שגרם
להתלהבות בקרב הילדים. אני נאלצתי לשתף פעולה. הרבה זמן נאלצתי לחיות בזהות כפולה
. בשנת
1945 המחתרת דיווחה שהקנדים הגיעו לגרמניה, והם בדרך להולנד. כל יום עמדנו בצד
הכביש לראות אם הקנדים מגיעים. כשהם הגיעו, כולם שמחו, חילקו להם שוקולד, סיגריות
ולחם. אני לא שמחתי כי לא ידעתי מה עלה בגורל משפחתי. רק בשנת 1949
קיבלתי הודעה מהצלב האדום שכל משפחתי נספתה. אבי היה בווסטרברוק כחודש והועבר
לסוביבור, שם נספה עם אמי
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה