ילדים בשואה

יום ראשון, 15 בנובמבר 2015

סיפורו של דוב גוטסמן


נולדתי  בויזניץ  לזוג הורים צבי ורבקה ולאחות יהודית. אבא היה סוחר פירות ואמא עקרת . בית מצבנו היה טוב מאד, הייתה לנו משרתת בשם מריה שהיא גידלה אותי
ב 1942 גורשנו לטרנסניסטריה דרך העיר מוגלוב (זו היתה התחנה הראשונה.) לאחר מכן, הגענו לכפר סטפנקה. אבא נלקח לעבודות כפייה, במשך שנתיים לא שמענו ממנו. נשארתי עם אחותי ואמי. גרנו ברפת של קולחוס וכולנו חלינו בטיפוס הבטן. אני הראשון שהבראתי וגויה זקנה ששנאה יהודים דווקא אותי חיבבה. היא הגניבה לי לחם שהיא אפתה ואמרה שאני לא אשם שנולדתי ככה.בנוסף, הייתי רועה חזירים ובתמורה מקבל לחם (מהמשפחה של הגויה ). ביום אחד, אבא מצא אותנו כי לא זזנו מן הכפר. היינו שם מאז שנלקח, כדי שיוכל למצוא אותנו. היינו 2000 אנשים בכפר ובסופו נשארנו 200. כל המשפחה שלנו מתו. אח ואחות של אבי מתו וגם אחות של אמא מתה . כשאבא מצא אותנו הוא היה מאד חולה. עם הזמן הבריא והחל לעבוד אצל איכר בשם תאודור שנתן לו מגורים באחד האסמים של העזים. וכך שרדנו עד שהגרמנים נסוגו .
כשהמלחמה נגמרה רצינו לחזור הביתה. נסענו בטרמפים וברכבות. כשהגענו לעיר הולדתי, הבית היה הרוס מפצצות. באותה תקופה פעלו שליחים מישראל לעזוב את האזור הרוסי ולברוח לכיוון רומניה. הגענו לעיר אורדיה-מרה (בטרנסילבניה , ) שם גרנו במקווה ואבא החל לעבוד במפעל סבון, ואני הצטרפתי לתנועת הנוער הציוני. דרך התנועה עלינו לארץ, ונסענו דרך בולגריה. בדרך תפסו אותנו האנגלים ושהינו כ 9- חודשים במחנה בשם "חורף " 69 בקפריסין.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה