דלג לתוכן הראשי

סיפורה של דבורה ורדי


יום אחד הופיעו הונגרים, שוטרים הונגרים ולקחו אותנו. בכפר שלי לא היו רכבים או רכבות כבר קטן נידח, אז הם הסיעו אותנו לתחנת רכבת בבולובץ שם עלינו לרכבת לא רגילה, לקרונות של בעלי חיים. הרכבת לקחה אותנו לטרנסנייסטריה באוקראינה . השאירו אותנו שם, כל המשפחה, פשוט הורידו אותנו שם בשדה. היו איתנו שמיכות שלקחנו מהבית אבל בלילה הגיעו גנבים ולקחו אותם מאיתנו. הלכנו הלאה למקום בשם טלוסט, היה שם מרכז מסחרי נטוש והרוס, התמקמנו שם באחת החנויות, היינו שם בערך חודשיים. אבא היה הולך לכפרים ליד ומביא קצת אוכל, היו שם תנאים לא תנאים . כעבור כמה זמן התחלנו ללכת חזרה הביתה, עברנו את הגבול, הלכנו הרבה מאוד זמן והגענו חזרה לבית שלנו אבל גילינו שהוא סגור עם קרשים ואמרו לנו שאנחנו לא יכולים להשאר שם ואנחנו חייבים לעזוב. נסענו לעיירה ורצקה ומשם לנונקאצ' ומשם לבודפשט.  בבודפשט לקחו אותנו לבית יתומים, היינו שם איזה שנתיים, את ההורים לקחו למחנות, אחד למחנה גורון ואחת למחנה ריצ'ה. אני הייתי כבר בת 12, האחות הגדולה ואני דאגתי לאחים שלי. ההורים שלי שוחררו מהמחנה עבודה והם הגיעו לכפר שלנו, הם שלחו לנו חבילה לפורים לבית יתומים אחר כך ,  הצבא הגרמני הגיעו ולקחו אותם לאושוויץ יחד עם האחים הקטנים שלנו, נשארנו רק אני ואחותי בבודפשט, שם אפילו הלכנו לבית הספר. בשנת 44 לקחו אותנו עם רכבת קסנר לברגן בלזן, זה היה מחנה, היינו שם חודשיים, היינו מין קבוצה מיוחדת שנתנו לה לחיות. משם נלקחנו לשוויץ שנת 1944 המלחמה עדיין בשיאה.
בשוויץ היינו שנה, היה שם בית מיוחד, היו שם מדריכים, לימדו אותנו עברית ודברים אחרים, עבדנו שם קצת במטבח . היינו מתאספים בכל יום שישי, היו מדליקים את האח והיינו שרים ושומעים סיפורים . כשנגמרה השנה נסענו לאיטליה למקום שנקרא ברין, שם עלינו על אונייה לישראל, ירדנו בעתלית

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

הנער ניצול השואה ששרד בהיותו בן 15 את מחנה מאוטהאוזן וזכה במדליית הכבוד במלחמת קוריאה

הוא שרד מחנה ריכוז  נאצי  (מאוטהאוזן, אוסטריה ) בתקופת השואה  ואחר כך  נלחם בגבורה  בצבא האמריקאי במלחמת קוריאה שם הגן בעצמו על אחת הגבעות החשובות בקרב בין האמריקאים לסינים בצפון קוריאה והציל את חייהם של 40 עמיתיו לפלוגה .  אחר כך נכלא במחנה שבויים סיני . מי הוא הצעיר היהודי ההונגרי טיבור רובין, ניצול השואה,  שזכה במדלית הכבוד מידי נשיא ארה"ב ?
טיבור "טד" רובין (באנגלית: Tibor "Ted" Rubin;‏ 18 ביוני 1929 - 5 בדצמבר 2015) היה ניצול שואה ממוצא הונגרי וגיבור מלחמה אמריקאי שעוטר במדליית הכבוד על פעולותיו במלחמת קוריאה. היה אחד משני מעוטרי מדליית הכבוד היהודים שנותרו בחיים, עד למותו.
במשך השנים הוגשו המלצות רבות להעניק לרב"ט טיבור רובין מדליות ועיטורים, המלצות אלו זכו להתעלמות ממניעים אנטישמיים.
ב-23 בספטמבר 2005 העניק נשיא ארצות הברית ג'ורג' ו. בוש את מדליית הכבוד לרב"ט טיבור רובין.
טיבור רובין התגורר בגרדן גרוב, קליפורניה.
ילדותו בהונגריה טיבור רובין נולד בפאסטו, עיירה הונגרית קטנה שחיו בה 120 משפחות יהודיות. אביו היה סנדלר והוא היה אחד מתוך שישה יל…

שבתאי קאנטור , בן 13, מסתתר בארובות הגג באקציות בגטו וילנה

עדות משנת 1946 , שבתאי קאנטור , בן 15 ( בן 8 עם פרוץ המלחמה)

נולדתי בשנת 1931 בעיירה קטנה יאזנה . אבי היה אופה ואמי ניהלה את הבית. למדתי ב"חדר"וראיתי חיים טובים עד שפרצה המלחמה והגיעו הגרמנים. הליטאים עשו יד אחד עם הגרמנים .
מרים ומלאי יגון היו החיים תחת עול השלטון הגרמני. כעבור חודש גזרו הגרמנים את גזירת הגטו בעיירה. בבוקר לא-עבות באו ליטאים וגרמנים חמושים ברובים , עברו מבית לבית וגרשו לגטו. המצב בגטו היה נורא ואיום. מדי פעם באו ליטאים וגרמנים הרגו וירו ושדדו.
היינו זמן מה בגטו ואז החליטו הנאצים להוביל את היהודים לבורות ההריגה. טיכסתי עצה עם אחי והחלטנו שאני אברח והוא יישאר עם אימא.
כל עזבתי את הורי ויצאתי לדרך. פרמתי והורדתי את הטלאי הצהוב. מצאתי בן-כפר ועגלה , קפצתי עליה ונסעתי לכפרים. אחר כך התגנבתי לבית אישה כפרית וביקשתי אוכל. התגנבתי לתוך גורן ללינת לילה. אחרי שלושה ימים הגעתי לקובנה. ישבתי על גג הקרון ונסעתי לוילנה.
בנסעי כך בדרך כאשר אני יושב על גג הקרון, ראיתי איך הובלו יהודים להורג . שמעתי צעקות ובכיות וליבי כאבמאד, שנגזר עלי להסתכל בדרכם האחרונה של יהודים. פרצתי בב…