יום אחד הופיעו הונגרים, שוטרים
הונגרים ולקחו אותנו. בכפר שלי לא היו רכבים או רכבות כבר קטן נידח, אז הם הסיעו
אותנו לתחנת רכבת בבולובץ שם עלינו לרכבת לא רגילה, לקרונות של בעלי חיים. הרכבת
לקחה אותנו לטרנסנייסטריה באוקראינה . השאירו אותנו שם, כל המשפחה, פשוט
הורידו אותנו שם בשדה. היו איתנו שמיכות שלקחנו מהבית אבל בלילה הגיעו גנבים ולקחו
אותם מאיתנו. הלכנו הלאה למקום בשם טלוסט, היה שם מרכז מסחרי נטוש והרוס, התמקמנו
שם באחת החנויות, היינו שם בערך חודשיים. אבא היה הולך לכפרים ליד ומביא קצת אוכל,
היו שם תנאים לא תנאים . כעבור כמה זמן התחלנו ללכת חזרה הביתה, עברנו את הגבול,
הלכנו הרבה מאוד זמן והגענו חזרה לבית שלנו אבל גילינו שהוא סגור עם קרשים ואמרו
לנו שאנחנו לא יכולים להשאר שם ואנחנו חייבים לעזוב. נסענו לעיירה ורצקה ומשם
לנונקאצ' ומשם לבודפשט. בבודפשט לקחו
אותנו לבית יתומים, היינו שם איזה שנתיים, את ההורים לקחו למחנות, אחד למחנה גורון
ואחת למחנה ריצ'ה. אני הייתי כבר בת 12, האחות הגדולה ואני דאגתי לאחים שלי. ההורים
שלי שוחררו מהמחנה עבודה והם הגיעו לכפר שלנו, הם שלחו לנו
חבילה לפורים לבית יתומים אחר כך , הצבא הגרמני
הגיעו ולקחו אותם לאושוויץ יחד עם האחים הקטנים שלנו, נשארנו רק
אני ואחותי בבודפשט, שם אפילו הלכנו לבית הספר. בשנת 44 לקחו אותנו עם רכבת
קסנר לברגן בלזן, זה היה מחנה, היינו שם חודשיים, היינו מין קבוצה מיוחדת שנתנו לה
לחיות. משם נלקחנו לשוויץ שנת 1944 המלחמה עדיין בשיאה.
בשוויץ היינו שנה, היה שם בית מיוחד,
היו שם מדריכים, לימדו אותנו עברית ודברים אחרים, עבדנו שם קצת במטבח
. היינו
מתאספים בכל יום שישי, היו מדליקים את האח והיינו שרים ושומעים סיפורים . כשנגמרה
השנה נסענו לאיטליה למקום שנקרא ברין, שם עלינו על אונייה לישראל, ירדנו בעתלית
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה