דלג לתוכן הראשי

סיפורה של הרטה גולדמן



נולדתי בקיץ 1928 בעיירה קטנה בשלזיה שבדרום פולין. שם העיירה זבלוצ'ה. הייתי בת זקונים למשפחה יהודית יחידה בעיירה. אבי היה בעל חנות קטנה בה מכר מזון ודברי סדקית. הכפריים הגויים היו משלמים עבור המצרכים, לעיתים קרובות למדי, בביצים בחלב, בירקות ובפירות. אזור שלזיה היה מיושב לפני מלחמת העולם הראשונה על ידי דוברי גרמנית. גם בשנות העשרים והשלושים השפה הגרמנית הייתה שפת הדיבור של מרבית שכנינו בנוסף לשפה הפולנית. אצלנו בבית דברנו גרמנית, עובדה שלא מנעה קיום אורח חיים יהודי בביתנו. יחסי השכנות היו טובים. אני למדתי בעיירה סמוכה לזבלוצ'ה. בסטרומין, בה חיו משפחות יהודיות. אני ידעתי לדבר היטב גרמנית אך לא לקרוא ולכתוב. על מנת להשלים את החסר נשלחתי על ידי הורי ללמוד בבית הספר לנזירות נוטרדם שבסטרומין, שם ביליתי חמש שנים נעימות . חיי בזבלוצ'ה התנהלו על מי מנוחות. חייתי במשפחה חמה ואוהבת, היה לנו גן גדול ובו פירות לרוב, הפרנסה הייתה מצויה והיו לנו עוזרות בבית. אבא שלי היטיב לצייר תמונות שמן שקישטו את קירות הבית. אחד עשרה שנים חייתי בגן עדן עלי אדמות. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הכל השתנה באחת. גן העדן שלי הפך לגיהינום...
הגרמנים לקחו תחילה את הגברים. אחר כך את היתר. את העוזרות שלנו הם גירשו מהבית. את החנות הם החרימו. נשארנו בבית רק אימי סבתי ואנוכי. גידלנו ירקות לפרנסתנו. בשר, חלב וביצים קיבלנו משכנינו תמורת ה"התחייבויות" מתקופת החנות. כעבור תקופה קצרה לאחר שהגרמנים לקחו את הגברים, הם באו לקחת את הנשים והילדים. אימא סבתא ואני ועוד נשים רבות הובאנו למקום שנקרא ג'יג'סה. שם מיינו אותנו. הגרמנים הפרידו ביני לאימי וסבתי. לא רציתי לנטוש אותם. לא רציתי להיות בלעדיהם. ניגשתי לחייל וביקשתי בגרמנית: "אני רוצה להיות עם אימא." "אם את רוצה לחיות, הישארי כאן" ענה החייל. לא ירדתי באותה עת לסוף דעתו. לא הבנתי את המושג "לרצות לחיות". ביקשתי רשות לפחות להיפרד מהן. הוא נענה לבקשתי. ניגשתי לאימא וסבתא, התחבקנו והתנשקנו. אימא נתנה לי עוגיות קשות אותן הכינה מבעוד מועד. "אנחנו לא נזדקק להן" אמרה אימא. היא ניחשה את הצפוי לה. זו הייתה הפעם האחרונה בה ראיתי את אימי ואני רק בת שתיים עשרה. את אימא, את סבתא ואת האנשים "הבלתי פרודוקטיבים" האחרים שלחו הגרמנים לאושוויץ. את אימא וסבתא הם שלחו לאושוויץ. הם לא שבו משם. אותי ונשים פרודוקטיביות אחרות הטעינו על קרון רכבת סגור ודחוס. היינו כלואות בקרון מספר שעות. גבוה בדופן הקרון היה קרוע פתח צר . מדי פעם נדחפתי לפתח ונעמדתי על קצות אצבעותיי על מנת לחפש את אימי וסבתי ולשאוף מעט אוויר צח. את אימי לא ראיתי והאוויר לא היה צח. כעבור שעות הרכבת החלה לנוע. הגענו לסוסנוביץ. שם שיכנו אותנו בבית ספר. אני בכיתי כל הזמן. אף כי היו בנות רבות סביבי הייתי לבד. בודדה. בכיתי ללא הפסקה. באותה עת לא היה איכפת לי למות . הייתי מיואשת. כעבור שבועיים ללא מעש שוב מיינו אותנו ואני נשלחתי לגרמניה למחנה העבודה הראשון שלי: בולקנהיים . שם לימדו אותנו לארוז מצנחים לצבא הגרמני. לא אחת חשבתי לחבל במצנח ובדמיוני ראיתי חייל גרמני צונח והמצנח לא נפתח. אולם ההשגחה עלינו הייתה קפדנית. גם הבקרה הייתה כזאת שמצנח לא ארוז כראוי לא יכול היה לעבור. מבולקנהיים עברתי בגרמניה למחנות מרצדורף, שיינברג ולבסוף למחנה העבודה גרינברג . בכולם עסקתי באריזת מצנחים. התנאים במחנות היו קשים מנשוא. עבדנו ארבע עשרה שעות ביום. ארוחה קיבלנו אחת ליום. הארוחה כללה פרוסת לחם אחת, צלחת מרק דלוח, תפוח אדמה וכרוב. מחלקות המזון היו גורפות את המרק בדוד מהשכבה העליונה. כל שעלה במצקת היו מים ומעט ירקות מבושלים. המקורבות למחלקות המזון היו זוכות למרק מתחתית הדוד. במצקת מהתחתית עלו תפוחי אדמה גדולים יותר. אני לא הייתי מהמקורבות . הייתי רעבה . "צעדת מוות" בינואר 1945 הגיעה למחנה גרינברג קבוצת נשים יהודיות. הן הגיעו " בצעדת מוות" מאושוויץ. שלושה שבועות הן צעדו. לגרינברג הגיעו רק אלה ששרדו את "צעדת המוות". בגרינברג צרפו הגרמנים אותנו, עובדות הכפייה מגרינברג, אל הנשים מאושוויץ והצעידו אותנו מערבה. העונה הייתה עונת חורף. שלג כיסה את הארץ. קור עז חדר לעצמותינו. בגדים סמרטוטים כיסו את גופנו. הרגליים קפאו בתוך הכפכפים. הגרמנים השתמשו בדרכי המלך לצרכי הנסיגה, בריחה שלהם. אותנו הצעידו ביערות ובדרכים משניות. מטרת הצעדה הייתה אחת: להמית אותנו. יחד עימי היו כמאה נשים בצעדת המוות. כארבעים אנשי אס-אס שמרו עלינו. נשים שהאנרגיה נסחטה מהן עד כלות נפלו בשלג. לאלה שאיתרע מזלן נורו על ידי האס- אס. האחרות נדחפו לתעלה שבצד הדרך, והיו למאכל חיות היער בטרם נפחו נשמתן. אוכל לא היה לנו. אכלנו ושתינו שלג. בלילות ישנו במתבנים ורפתות בכפרים שניקרו בדרך . אכלנו את המזון שנועד לפרות. תפוחי אדמה , רקובים עלי כרוב מהוהים וגזר . כתוש לי היו נעליים. הייתי בת מזל. בחניית לילה הראשונה בצעדת המוות הורדתי את הנעליים כדי לשחרר מעט את כפותי רגליי הקפואות. בבקר מצאתי נעליים קפואות. רק לאחר מאמצים מרובים הצלחתי להעלותם על רגליי. מאז לא הורדתי את הנעליים מרגליי. גם לא בזמן שינה. אחרי צעידה של מספר ימים הגענו למחנה קריסטיאנשטט ללינת לילה. שם דחסו אותנו לאולם גדול. הייתי תשושה והרוגה, כמו כולן. אי אפשר היה לישון בצפיפות האיומה. אי אפשר היה לשכב. לא היה מספיק מקום לכולם. דלתות האולם היו נעולותכמובן . סרחון כבד ריחף באולם. קשה היה לנשום. לקראת בקר שמעתי רעש. כמה נשים, מהמבוגרות שבינינו וחזקות פרצו את הדלת באולם והחלו להימלט לכוון היער. השומר היחיד שהיה ליד הדלת לא הצליח לעמוד בפרץ. שלושים וחמש נשים הצליחו להימלט. ביניהן גם אני וחברתי רות זינגר. משכתי בידה ורצנו עם האחרות לכוון היער. בינתיים הגרמנים התעשתו והחלו במרדף אחרינו . הם ירו לכל כוון. חמש נשים נהרגו, נרצחו. במהלך המהומה איבדתי את רות זינגר. (למזלה ולמזלי היא הצליחה להינצל). מצאתי את עצמי לבד ביער. התחפרתי בשלג. "מה אני עושה עכשיו?" החלטתי לחזור לציביליזציה, לקריסטיאנשטט, ולהתחזות לגרמניה נוצרייה. קרא לתי עצמי מריאנה קרופ. את השפה הגרמנית ואת התפילות הנוצריות ידעתי. הייתה לי בעיה נוספת: בין מטלטלי המעטים היה ספר תפילה קטן. הייתי צריכה להיפרד ממנו. ביקשתי סליחה מאלוהים בטרם קברתי את ספר התפילה, את הסידור בשלג (. בעצם למה אני הייתי צריכה לבקש סליחה? לי נגרם עוול!). הלכתי לעבר קריסטיאנשטט, העיירה ממנה נמלטתי. הייתי כבר בת שבע עשרה שנים אך נראיתי כבת שלוש עשרה ולא יותר. הייתי קטנה ורזה. כשהגעתי לפאתי העיירה ניגש אלי גבר חייל: "אני חייל איטלקי, הגרמנים ברחו ואני וחברי נותרנו לבד" אמר. הוא הזמין אותי לכוס תה מחייה בבית קפה קטן. הוא הסביר לי איך להגיע לעמדה שלו. לא התכוונתי להגיע. הוא הלך לדרכו ואני המשכתי להסתובב בעיירה בתקווה למצוא מקום לינה. משכתי את תשומת ליבו של איש מבוגר. "מי את ילדה?" שאל . בגרמנית "אני מריאנה קרופ. אני בורחת מהרוסים. הורי אבדו לי." עניתי גם אני בגרמנית. (הרוסים כבר היו קרובים ומשפחות שלמות היו במסע בריחה מערבה) נכמרו רחמיו של האיש למראי העלוב. לקחהוא אותי לביתו. אשתו נתנה לי קערת מרק חם ולחם. אחר כך עשתה לי אמבטיה חמה, ונתנה לי חדר מחומם ובו מיטה של ממש ומצעים לבנים. "תודה אלוהים" מלמלתי "בכל זאת יש גם אנשים טובים". למחרת היום האיש הביא אותי לחנותו שם הדבקתי תלושים על דפים. הרדיו השמיע את אחד מנאומיו הצרחניים של היטלר. "...היהודים הם האסון שלנו..." שאג. שיירות של גרמנים, אזרחים וגם חיילים, נעו מערבה בבריחה מהרוסים. "הרוסים אכזריים" אמר האיש החביב בעת שצרר לי צרור עם מעט בגדים ואוכל, וצירף אותי לאחת השיירות. השיירה אליה הצטרפתי הגיעה לעיירה בשם זוראו. שם היה בית יתומים לילדים גרמניים "כמוני". הנזירות שניהלו את בית היתומים קיבלו אותי בחום. כעבור כמה ימים גם בית היתומים על ילדיו והנזירות נדדו מערבה מפחד הרוסים . חלפנו על פני דרזדן. בתחילת מאי 1945 האמריקאים כבר היו עמוק בתוך גרמניה. שיירת בית היתומים שלנו נאלצה לשוב על עקבותיה מזרחה. שבנו לדרזדן בעת שהייתה תחת ההפצצות האוויריות של בעלות הברית. השמיים בערו. שמחתי . זו הייתה נקמתי הקטנה בגרמנים. גרמניה נכנעה והמלחמה הסתיימה. פליטים מכל העמים נעו בדרכים. אני החלטתי לשוב הביתה לפולין. הודעתי לנזירות שאני עוזבת אותן. הודיתי להן. גם היום אני אסירת תודה על כל שעשו עבורי בימים הקשים ההם. התוודיתי שאני יהודיה. חיפשתי שיירות שנעו מזרחה, כשהכוונה שלי להגיע לפולין. לאחר מסע של שלושה שבועות הגעתי לבית דודתי, אחות אבי, בקטוביצה שבפולין. דודתי זו הייתה נשואה לגוי. בשעתו אביה, סבי, ישב עליה שבעה לאחר שהתחתנה עם גוי. בדיעבד התברר כי בשל היותה נשואה לגוי ניצלו חייה וחיי שלושת ילדיה " ה חצי יהודים . " ממנה נודע לי שאיש לא נותר ממשפחתי. התמוטטתי.
אבא היה במחנה הריכוז בוכנוולד כאשר האמריקאים שיחררו את המחנה. אבא היה בין המתים. בכוחותיו האחרונים הוא הניע את אצבעות ידו ומשך בכך את תשומת ליבו של הצוות הרפואי האמריקאי. הוא הועבר לבית חולים ושם החיו אותו. השקו אותו בחלב ומים. לאט לאט פתחו את דרכי העיכול שלו. חצי שנה הוא שהה בבית החולים עד שחזר להיות בן אדם. לאחר שאבא שוחרר מבית החולים, הוא הגיע לקטוביצה. המצב היה קשה לכל. תוהו ובוהו שרר בכל אירופה. אבא, יליד גרמניה החליט שיוטב לנו בגרמניה. שוב נדדתי מערבה לגרמניה. הגענו לעיר לנדאו שבדרום גרמניה 1946 - ב . שם נתנו לנו השלטונות תעודות מזהות, מעט כסף ומזון. אני למדתי במנזר קצרנות ואנגלית. אבא החליט שכדאי לנו להגר לאמריקה. אולם שליחי ארץ ישראל באירופה שכנעו אותי לעלות לארץ. אבא היגר לאמריקה ואני עליתי לארץ ישראל. בתקווה לבנות מדינה ליהודים ולהקים צבא יהודי שיוכל להגן עלינו מפני היטלרים למיניהם.

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

ילדי לנה קיכלר: שמעון הלר שהפך לטייס קרב בחיל האוויר הישראלי

סא"ל הלר שמעון

בשואה נולדתי בקרקוב, ב 12.10.36 למשפחה לא דתית. אבי גמר את האוניברסיטה המפורסמת של קרקוב "יגלונסקה" ועבד כעורך דין. אני הייתי בן יחיד. את מלחמת העולם השנייה שרדתי במזל ובעזרת אנשים אצילי נפש. כאשר המצב החמיר לקח אותי דודי (שהיה פולני ונשוי לאחות אבי) אליהם לדירה בפראגה – וורשה. שם שהיתי חודשים אחדים, בתנאים מגבילים מאוד- איסור על תנועה וכל רעש במהלך היום בדירה, עד שובו של הדוד בערב. מכרה של הדוד , אשה ליטאית צעירה ואצילת נפש בשם לידיה פלייטס הקדישה את חייה לי והצילה אותי. כשנתיים חיינו בכפר נידח 43 ק"מ מקרקוב. אני תחת זהות בדויה ועם שיער צבוע לבלונד, כל זאת בסיכון חייה, גם לאחר שהכסף עבור אחזקתי הפסיק להגיע.

הורי לא שרדו את המלחמה.
בסוף המלחמה החזירה אותי לידיה פלייטס ליהדות ומסרה אותי למוסד יהודי בוורשה. ושוב למזלי, עוד אישה אצילת נפש, ניצולת שואה בעצמה, ששמה לנה קיכלר לקחה אותי למוסד לילדים ניצולים. בגלל מצב בריאותי הירוד נשלחתי למוסד הבראה ב"זקופנה". התנכלויות אנטישמיות שלוו בירי על בית היתומים אלצו את לנה לברוח מפולין.
תקומה 
לנה קיכלר הצליחה…

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

ילדים בשואה שהפכו להיות טייסי קרב בחיל האוויר : רס"ן אומשוויף צבי ז''ל

רס"ן אומשוויף צבי ז''ל


בשואה  מ-1939 עד 1943 המשפחה גרה בגטו בלבוב. ב-1943 הועברה למחנה הריכוז אשוויץ ונרשמה כאסירים פוליטיים. צבי היה ילד בן 6 כאשר קועקע על ידו המספר 103796. אביו, ברנרד, יחד עם עוד מדען, חקרו את החיסון כנגד מחלת הטיפוס. כנראה שזו הסיבה להגנה מסוימת לה זכתה המשפחה. ב-1945 עם שחרור המחנה, הוא צעד יחד עם אמו ב"צעדת המוות". אביו הוצא כנראה להורג. כשהגיע לברלין, אמו נפטרה מטיפוס, הועבר ע"י ידידת אמו ד"ר אנה וייס, למנזר בסלובקיה, בו שהה עד סוף 1947 יחד עם עוד יתומים יהודים.
תקומה
ב-1947 אותר על-ידי דודו דולק עמישב ועלה ארצה דרך צרפת. התגורר עם דודו מספר שנים ואז אומץ על-ידי משפחת ארנון בקיבוץ עין המפרץ. עלייתו ארצה הייתה בלתי ליגאלית, הוא התחזה לבן נוסף של אישה עם ילד ששרדו את השואה. צבי גדל והתחנך במוסד החינוכי המשותף לעין המפרץ ולכפר מסריק. היה ספורטאי מחונן וזכה באליפויות קרב 5 ובקפיצה למרחק. שיחק עם נבחרת ישראל בכדור-עף.
בשחקים
התגייס לחיל האוויר לאחר שירות בחיל המודיעין.  ב-1958 הצטרף לקורס טיס מספר 31 אותו סיים במגמת קרב ב-1960. בביה"ס…