דלג לתוכן הראשי

"להתראות ילדים"



·         "לוסיין בונל, הידוע יותר בכינויו האב ז'אק, היה כומר כרמליטי ומנהל בית הספר הפנימיתי דה-קארם(Petit Collège des Carmes)  באוון (Avon), ליד פונטנבלו (Fontainebleau). הוא נולד בשנת 1900, בן למשפחה ממעמד הפועלים, סמוך לנורמנדי,
·         בתקופת הכיבוש החליט בונל לפתוח את שערי המוסד בפני פליטי הרדיפות הנאצים. שלושה נערים יהודים: מרכוס הלפרן (Halpern), דוד שלוסר(Schlosser) והאנס הלמוט מישל(Michel) , התקבלו לפנימייה. השלושה, שחיפשו נואשות אחר מקום מקלט, נשלחו אל האב ז'אק ממסדר נוטרה דם דה ציון (Notre Dame de Sion) בפריס. תחילה שיכן אותם האב בונל אצל משפחה שהתגוררה מול הפנימייה, אך בהמשך הגיע למסקנה כי יהיה זה בטוח יותר אם יישארו במוסד. הם חיו ולמדו תחת שמות בדויים שבונל בחר בעבורם. האנס הלמוט מישל היה יהודי גרמני. אביו, שהיה רופא בפרנקפורט, התאבד בשנת 1933, ככל הנראה כתוצאה מהצעדים האנטי יהודיים הראשונים שנקטה ממשלתו החדשה של אדולף היטלר, שבדיוק תפסה את השלטון. אמו של האנס נמלטה לפריס עם שני ילדיה, האנס ואחותו לאורה(Laure), הניצולה היחידה מן המשפחה שחיה עד היום הצרפת. שמו הבדוי של האח היה ז'אן בונה (Jean Bonnet); מוריס שלוסר נקרא מוריס סבטייר(Sabatier); וז'אק הלפרן כונה ז'אק דופרה (Jacques Dupre).
·         האב ז'אק גם העסיק מורה יהודי בשם לוסיין וייל (Lucien Weil), מורה למדעי הטבע, אשר איבד את משרתו בבית הספר בפונטנבלו בגלל חוקי משטר וישי שאסרו על העסקת מורים יהודים.
·         תחת חסותו של האב בונל חיו היהודים המסתתרים חיים כמעט רגילים, עד לאותו יום חורפי בינואר בו בוצעו המאסרים. ב-15 בינואר 1944, על בסיס למידע מדויק ומפורט שהגיע ממלשין, הופיע כוח של הגסטפו בשערי המוסד. ללא כל אזהרה מוקדמת, הם פשטו על הכיתות ואסרו את שלושת התלמידים היהודים וכן את האב ז'אק, מנהל המוסד. שלושת הנערים נלקחו תחילה אל מחנה המעבר דראנסי (Drancy), וב-3 בפברואר 1944, הועלו על טרנספורט מספר 67 לאושוויץ. בין 1,214 הנפשות שנדחסו בכוח אל הקרונות היו 184 ילדים מתחת לגיל 18. האב ז'אק נאסר, ובמקביל נסגרה הפנימייה על פי צו של הגרמנים. באותו היום גם נעצרו לוסיין וייל, אמו ואחותו. גם הם גורשו לאושוויץ, שם נספו."
   bullet history"להתראות ילדים" באתר יד ושם 



תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

ילדי לנה קיכלר: שמעון הלר שהפך לטייס קרב בחיל האוויר הישראלי

סא"ל הלר שמעון

בשואה נולדתי בקרקוב, ב 12.10.36 למשפחה לא דתית. אבי גמר את האוניברסיטה המפורסמת של קרקוב "יגלונסקה" ועבד כעורך דין. אני הייתי בן יחיד. את מלחמת העולם השנייה שרדתי במזל ובעזרת אנשים אצילי נפש. כאשר המצב החמיר לקח אותי דודי (שהיה פולני ונשוי לאחות אבי) אליהם לדירה בפראגה – וורשה. שם שהיתי חודשים אחדים, בתנאים מגבילים מאוד- איסור על תנועה וכל רעש במהלך היום בדירה, עד שובו של הדוד בערב. מכרה של הדוד , אשה ליטאית צעירה ואצילת נפש בשם לידיה פלייטס הקדישה את חייה לי והצילה אותי. כשנתיים חיינו בכפר נידח 43 ק"מ מקרקוב. אני תחת זהות בדויה ועם שיער צבוע לבלונד, כל זאת בסיכון חייה, גם לאחר שהכסף עבור אחזקתי הפסיק להגיע.

הורי לא שרדו את המלחמה.
בסוף המלחמה החזירה אותי לידיה פלייטס ליהדות ומסרה אותי למוסד יהודי בוורשה. ושוב למזלי, עוד אישה אצילת נפש, ניצולת שואה בעצמה, ששמה לנה קיכלר לקחה אותי למוסד לילדים ניצולים. בגלל מצב בריאותי הירוד נשלחתי למוסד הבראה ב"זקופנה". התנכלויות אנטישמיות שלוו בירי על בית היתומים אלצו את לנה לברוח מפולין.
תקומה 
לנה קיכלר הצליחה…

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

ילדים בשואה שהפכו להיות טייסי קרב בחיל האוויר : רס"ן אומשוויף צבי ז''ל

רס"ן אומשוויף צבי ז''ל


בשואה  מ-1939 עד 1943 המשפחה גרה בגטו בלבוב. ב-1943 הועברה למחנה הריכוז אשוויץ ונרשמה כאסירים פוליטיים. צבי היה ילד בן 6 כאשר קועקע על ידו המספר 103796. אביו, ברנרד, יחד עם עוד מדען, חקרו את החיסון כנגד מחלת הטיפוס. כנראה שזו הסיבה להגנה מסוימת לה זכתה המשפחה. ב-1945 עם שחרור המחנה, הוא צעד יחד עם אמו ב"צעדת המוות". אביו הוצא כנראה להורג. כשהגיע לברלין, אמו נפטרה מטיפוס, הועבר ע"י ידידת אמו ד"ר אנה וייס, למנזר בסלובקיה, בו שהה עד סוף 1947 יחד עם עוד יתומים יהודים.
תקומה
ב-1947 אותר על-ידי דודו דולק עמישב ועלה ארצה דרך צרפת. התגורר עם דודו מספר שנים ואז אומץ על-ידי משפחת ארנון בקיבוץ עין המפרץ. עלייתו ארצה הייתה בלתי ליגאלית, הוא התחזה לבן נוסף של אישה עם ילד ששרדו את השואה. צבי גדל והתחנך במוסד החינוכי המשותף לעין המפרץ ולכפר מסריק. היה ספורטאי מחונן וזכה באליפויות קרב 5 ובקפיצה למרחק. שיחק עם נבחרת ישראל בכדור-עף.
בשחקים
התגייס לחיל האוויר לאחר שירות בחיל המודיעין.  ב-1958 הצטרף לקורס טיס מספר 31 אותו סיים במגמת קרב ב-1960. בביה"ס…