ילדים בשואה

יום רביעי, 11 בנובמבר 2015

מזיכרונותיה של מאשה גרינבאום על מחנה העקורים בברגן-בלזן




"ביום 15 באפריל 1945 שוחרר מחנה ברגן-בלזן בידי החיילים הבריטים. שבוע לפני כן עוד הובאו לכאן 15 אלף אסירים ממחנות שונים בגרמניה. כאשר נכנסו הבריטים למחנה, היו בו בערך 55 אלף אסירים, יהודים ולא יהודים, אזרחים ושבויים מכל מדינות אירופה שהגרמנים כבשו ודיכאו. ביום השחרור היה חם מאוד; גגות הפח של צריפי המחנה להטו מחום, והעבירו את החום לתוך הצריפים. באוויר עמד ריח של אבק שרפה מעורב בצחנה איומה, שעלתה מבורות הקברים הפתוחות ומצריפי החולים והחלשים. זה שבוע ימים לא חולק לאסירים מזון, וגם מים לא היו. קשה היה לבלוע את הלחם היבש שנשאר להם מהמנות האחרונות בגרון הניחר מצמא. "מה לא הייתי נותנת", אמרה מאשה לחברתה רחל, "בעבור כמה טיפות מים, להרטיב את השפתיים היבשות והצורבות של אמי! אלוהים שבשמים, כמה קשה לי לראות איך אמי מתענה!"
כך חלפו לאטן הדקות והשעות. במחנה חיכו, אך איש לא ידע למה מחכים. במחנה ברגן-בלזן בכלל, ובאווירו הכבד של הצריף בפרט, ריחף סימן שאלה: למוות או לחיים? בשלב האחרון לקיומו מתו בברגן-בלזן 17 אלף איש ממגפות שונות, ממחלות קיבה, מתת תזונה ומחולשה. גדולה במיוחד היתה התמותה בקרב הילדים; הם עמדו עוד פחות מן המבוגרים בתנאים הקשים של המחנה.
החל בסוף שנת 1944 החלו להגיע לברגן-בלזן משלוחים של ילדים ללא מבוגרים. רבים מהם מתו בימים הראשונים לבואם. היו אסירים מבוגרים, שלמראה סבלם של הילדים נתנו להם את פרוסת הלחם האחרונה שלהם – אבל הם המשיכו למות כמו זבובים. היו ביניהם ילדים קטנים ממש, בני 2 עד 13. לפעמים היו ביניהם אחים ואחיות, גדולים יותר. אמנם הגדולים השתדלו לעזור לקטנים, אבל לא היו להם אמצעים רבים, ובעצמם היו נתונים לרעב ולמחלות.
לא טוב היה מצבם של תינוקות, שבאו לעולם במחנה זה. בצריף של קבוצת יוצאי אוקסנצול עמדו ללדת שתי נשים. האם יחיו התינוקות האלה? לא היה שום סיכוי שהתינוקות יחיו בלי טיפול מתאים, בלי מזון, בלי השגחת רופא; והאמהות לא יצליחו להיניקם בגלל מצבן הגופני הירוד".




אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה