דלג לתוכן הראשי

מזיכרונותיה של עליזה ברק-רסלר על הסתתרותה של משפחתה בהונגריה



"לאחר שניצלנו, התרחש עוד מקרה מזעזע וגורלי. שכבנו כהרגלנו בתוך הבור, כשלפתע נשמע רחש מכיוון הפתח. ידענו, שזה איננו וינסנט או פאבל, שתמיד השמיעו שריקה מוסכמת. נדרכנו והקשבנו. נשמעו דיבורים עמומים ופלצות אחזה בנו. הבחנו, שהשפה הנשמעת היא גרמנית. אבא סימן לנו בלחישה להיצמד אל הקיר ולא לזוז ממנו, כדי שהשטח המרכזי של הרצפה יישאר ריק (למקרה שמישהו יציץ למטה). הוא הניח על פיה של הקטנה את כף ידו כדי למנוע ממנה לצעוק או לבכות. נצמדתי אל הקיר, סמוך אלי נעמד אחיו של רוני וכשאחז בידי, הרגשתי את ידו הלחה מזיעה ואת רעידתו המבוהלת. גם לבי הלם בפראות, הקיבה התרוממה והרגשתי בחילה. האנשים שמעלינו החלו לפנות את הקש והקרשים ומבעד לפתח שנגלה, החל חודר אור קלוש. לפתע ,ללא אזהרה, נורתה ירייה מהדהדת. בחללו של הבור ניצת הבזק אור וכדור חדר לקרקע החולית שבמרכז המרתף. הגרמנים שעמדו למעלה, פתחו בצעקה ,Raus !Raus (החוצה, החוצה). לא הגבנו, הפכנו לפסלים אילמים, דוממים. ושוב נשמעה ירייה ואחריה עוד אחת, ושוב אחת. הכדורים שרקו באוזנינו וחלפו קרוב לרגלינו.

היינו שרויים בפאניקה פנימית, בשיתוק מוחלט, תדהמה ובהלה אימתנית. זה כנראה מנע מאיתנו לצאת אל הלוכדים, למסור את עצמנו בידיהם ולגמור עם הסיוט המצמרר. עוד שמענו דיבורים עמומים ואחרי שעה קלה נורה צרור נוסף, שממש שפשף את נעלו של אבא. הוא ודאי נבהל מאוד, אולם לא הגיב. עדיין החרשנו ולא הראינו סימן חיים, היינו בהלם. איני זוכרת כמה זמן נמשך הסיוט, אך בסוף השתרר שקט מעיק. שמענו שהקולות הולכים ומתרחקים, עד שהיתה דומיה מוחלטת. התחלנו רועדים ובוכים בשקט ושואלים את עצמנו, מה עלינו לעשות. האם לעבור לבור אחר?"


לקטע מהזיכרונות באתר יד ושם מקור: עליזה ברק רסלר, זעקי ילדה, יד ושם, ירושלים, תש"ס.)



"המחברת מגוללת סיפור מרתק, נדיר. כל המשפחה הצליחה להינצל ביחד, בזכות תושייה אינסופית של אביה, כוחות נפש של כל אחד לחוד ושל כולם יחד, וכמויות בלתי נדלות של תמיכה הדדית ואהבה. מומלץ מאוד לקריאה" [שולמית גבע, מעריב, 20 באפריל 2001).




תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

הנער ניצול השואה ששרד בהיותו בן 15 את מחנה מאוטהאוזן וזכה במדליית הכבוד במלחמת קוריאה

הוא שרד מחנה ריכוז  נאצי  (מאוטהאוזן, אוסטריה ) בתקופת השואה  ואחר כך  נלחם בגבורה  בצבא האמריקאי במלחמת קוריאה שם הגן בעצמו על אחת הגבעות החשובות בקרב בין האמריקאים לסינים בצפון קוריאה והציל את חייהם של 40 עמיתיו לפלוגה .  אחר כך נכלא במחנה שבויים סיני . מי הוא הצעיר היהודי ההונגרי טיבור רובין, ניצול השואה,  שזכה במדלית הכבוד מידי נשיא ארה"ב ?
טיבור "טד" רובין (באנגלית: Tibor "Ted" Rubin;‏ 18 ביוני 1929 - 5 בדצמבר 2015) היה ניצול שואה ממוצא הונגרי וגיבור מלחמה אמריקאי שעוטר במדליית הכבוד על פעולותיו במלחמת קוריאה. היה אחד משני מעוטרי מדליית הכבוד היהודים שנותרו בחיים, עד למותו.
במשך השנים הוגשו המלצות רבות להעניק לרב"ט טיבור רובין מדליות ועיטורים, המלצות אלו זכו להתעלמות ממניעים אנטישמיים.
ב-23 בספטמבר 2005 העניק נשיא ארצות הברית ג'ורג' ו. בוש את מדליית הכבוד לרב"ט טיבור רובין.
טיבור רובין התגורר בגרדן גרוב, קליפורניה.
ילדותו בהונגריה טיבור רובין נולד בפאסטו, עיירה הונגרית קטנה שחיו בה 120 משפחות יהודיות. אביו היה סנדלר והוא היה אחד מתוך שישה יל…

שבתאי קאנטור , בן 13, מסתתר בארובות הגג באקציות בגטו וילנה

עדות משנת 1946 , שבתאי קאנטור , בן 15 ( בן 8 עם פרוץ המלחמה)

נולדתי בשנת 1931 בעיירה קטנה יאזנה . אבי היה אופה ואמי ניהלה את הבית. למדתי ב"חדר"וראיתי חיים טובים עד שפרצה המלחמה והגיעו הגרמנים. הליטאים עשו יד אחד עם הגרמנים .
מרים ומלאי יגון היו החיים תחת עול השלטון הגרמני. כעבור חודש גזרו הגרמנים את גזירת הגטו בעיירה. בבוקר לא-עבות באו ליטאים וגרמנים חמושים ברובים , עברו מבית לבית וגרשו לגטו. המצב בגטו היה נורא ואיום. מדי פעם באו ליטאים וגרמנים הרגו וירו ושדדו.
היינו זמן מה בגטו ואז החליטו הנאצים להוביל את היהודים לבורות ההריגה. טיכסתי עצה עם אחי והחלטנו שאני אברח והוא יישאר עם אימא.
כל עזבתי את הורי ויצאתי לדרך. פרמתי והורדתי את הטלאי הצהוב. מצאתי בן-כפר ועגלה , קפצתי עליה ונסעתי לכפרים. אחר כך התגנבתי לבית אישה כפרית וביקשתי אוכל. התגנבתי לתוך גורן ללינת לילה. אחרי שלושה ימים הגעתי לקובנה. ישבתי על גג הקרון ונסעתי לוילנה.
בנסעי כך בדרך כאשר אני יושב על גג הקרון, ראיתי איך הובלו יהודים להורג . שמעתי צעקות ובכיות וליבי כאבמאד, שנגזר עלי להסתכל בדרכם האחרונה של יהודים. פרצתי בב…