דלג לתוכן הראשי

מה סיפרו ילדים על השואה מיד לאחריה?



"ראיתי טרגדיה שאי אפשר לתאר", אומר אחד הילדים בעדותו ל"וועדה ההיסטורית המרכזית" שפעלה בפולין עם תום מלחמת העולם השנייה. אבל, כפי שניתן להתרשם מעשרות העדויות בקובץ "ילדי המלחמה 1944-1948 שראה אור באחרונה (ספרי עליית הגג וידיעות ספרים), הילדים תיארו לפרטי פרטים, בלי להסוות דבר, את שגרת ההישרדות בשואה. ההיטלטלות בין מחבוא למחבוא בשנות האימה, המוות בכל אשר יפנו, כולל של הוריהם ובני משפחה אחרים, געגועיהם למשפחה. ובעיקר מה ראו ושמעו מהחרך הצר, גם הסמלי, שדרכו הביטו על האירועים האיומים, שקשה כל כך לתארם.
זהו ספר עשיר במגוון העדויות שבו ובאותנטיות שלהן. התמונה המתקבלת מהתיאורים ממקור ראשון – מרתקת.

העדויות של הילדים המצויות בקובץ נגבו במשך ארבע שנים, עד 1948, בארבע שפות, והן תורגמו על ידי ארבעה בהתאמה: חנן אלשטיין (שגם ערך את הקובץ) מגרמנית, ענת זיידמן מפולנית, פטר קריקסונוב מרוסית, בני מר מיידיש. יש כאן מידע רב על אתרים, עיירות, ערים, מחנות ריכוז, אבל גם על התנהגות אנושית, על הפולנים והאוקראינים וגם היהודים. אבל מה שמבדיל את העדויות הללו מספרי זיכרונות רבים של ניצולים שהיו ילדים בשואה, היא הטריות שלהן. הן לא נמסרות בקול מבוגר, לא הועברו דרך מסננת הזיכרון או נמסכו בעשן הזמן.
המראיינים היו יהודים, בהם סוציולוגים, היסטוריונים חובבים, מחנכים, פדגוגים, חוקרי ספרות ואפילו רואי חשבון. לדברי אלשטיין, כל עדות תלויה במראיין, במידת הקשב שלו - ובמקרה של ילדים עוד יותר. לדבריו, גם המראיינים הם אנשים ששרדו, "ואפשר להתרשם מהרגישות שלהם. הם הבינו שחשוב לרכז מידע והיסטוריוגרפיה, גם לצורך הנצחה וזיכרון", אבל מעבר לכך, "נעשה כאן ניסיון חשוב להביא את הקולות של הילדים, להקשיב לשפה שלהם, לא לתקן אותה, לא להכשיר אותה הכשרה היסטוריוגרפית, היסטורית, אידיאולוגית או נרטיבית". הוא מציין זאת אל מול עדויות מאוחרות של ניצולי שואה שנגבו בישראל. "עדויות רבות במשך השנים נטבעו בחותם עיצוב ברור של נרטיב ישראלי", הוא מבהיר, "נרטיב שהוא חינוכי ואפילו לאומני, שספג אינדוקטרינציה. העדים עיבדו את הסיפור שלהם, הוא עוצב על פי דפוסים ישראליים".
אמנם אין כאן תמלול ממש, אלא פרוטוקולים של המראיינים שרשמו את העדות. כלומר, נעשתה עריכה כלשהי, אבל המראיינים לא תיקנו טעויות לשוניות, טעויות בלוגיקה או טעויות היסטוריות, והחומר הרוטט הזה, החי, היא מעלתן של העדויות.
  

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

הנער ניצול השואה ששרד בהיותו בן 15 את מחנה מאוטהאוזן וזכה במדליית הכבוד במלחמת קוריאה

הוא שרד מחנה ריכוז  נאצי  (מאוטהאוזן, אוסטריה ) בתקופת השואה  ואחר כך  נלחם בגבורה  בצבא האמריקאי במלחמת קוריאה שם הגן בעצמו על אחת הגבעות החשובות בקרב בין האמריקאים לסינים בצפון קוריאה והציל את חייהם של 40 עמיתיו לפלוגה .  אחר כך נכלא במחנה שבויים סיני . מי הוא הצעיר היהודי ההונגרי טיבור רובין, ניצול השואה,  שזכה במדלית הכבוד מידי נשיא ארה"ב ?
טיבור "טד" רובין (באנגלית: Tibor "Ted" Rubin;‏ 18 ביוני 1929 - 5 בדצמבר 2015) היה ניצול שואה ממוצא הונגרי וגיבור מלחמה אמריקאי שעוטר במדליית הכבוד על פעולותיו במלחמת קוריאה. היה אחד משני מעוטרי מדליית הכבוד היהודים שנותרו בחיים, עד למותו.
במשך השנים הוגשו המלצות רבות להעניק לרב"ט טיבור רובין מדליות ועיטורים, המלצות אלו זכו להתעלמות ממניעים אנטישמיים.
ב-23 בספטמבר 2005 העניק נשיא ארצות הברית ג'ורג' ו. בוש את מדליית הכבוד לרב"ט טיבור רובין.
טיבור רובין התגורר בגרדן גרוב, קליפורניה.
ילדותו בהונגריה טיבור רובין נולד בפאסטו, עיירה הונגרית קטנה שחיו בה 120 משפחות יהודיות. אביו היה סנדלר והוא היה אחד מתוך שישה יל…

שבתאי קאנטור , בן 13, מסתתר בארובות הגג באקציות בגטו וילנה

עדות משנת 1946 , שבתאי קאנטור , בן 15 ( בן 8 עם פרוץ המלחמה)

נולדתי בשנת 1931 בעיירה קטנה יאזנה . אבי היה אופה ואמי ניהלה את הבית. למדתי ב"חדר"וראיתי חיים טובים עד שפרצה המלחמה והגיעו הגרמנים. הליטאים עשו יד אחד עם הגרמנים .
מרים ומלאי יגון היו החיים תחת עול השלטון הגרמני. כעבור חודש גזרו הגרמנים את גזירת הגטו בעיירה. בבוקר לא-עבות באו ליטאים וגרמנים חמושים ברובים , עברו מבית לבית וגרשו לגטו. המצב בגטו היה נורא ואיום. מדי פעם באו ליטאים וגרמנים הרגו וירו ושדדו.
היינו זמן מה בגטו ואז החליטו הנאצים להוביל את היהודים לבורות ההריגה. טיכסתי עצה עם אחי והחלטנו שאני אברח והוא יישאר עם אימא.
כל עזבתי את הורי ויצאתי לדרך. פרמתי והורדתי את הטלאי הצהוב. מצאתי בן-כפר ועגלה , קפצתי עליה ונסעתי לכפרים. אחר כך התגנבתי לבית אישה כפרית וביקשתי אוכל. התגנבתי לתוך גורן ללינת לילה. אחרי שלושה ימים הגעתי לקובנה. ישבתי על גג הקרון ונסעתי לוילנה.
בנסעי כך בדרך כאשר אני יושב על גג הקרון, ראיתי איך הובלו יהודים להורג . שמעתי צעקות ובכיות וליבי כאבמאד, שנגזר עלי להסתכל בדרכם האחרונה של יהודים. פרצתי בב…