דלג לתוכן הראשי

בצבת הגרמנים – לוצק, משפחתי ואני



יעקב סטרץ , בהוצאת המחבר, תשס"ה (2005) , 208 עמודים

סטרץ מתאר בפרוטרוט את עוינותם של השכנים לשעבר, את בדידותם של היהודים, את הפקרתם, את שדידתם ואת ההתעללויות השיטתיות בהם. אף שהיה נער כבן 14, הוא זוכר פרטים חשובים מחיי הגטו, כמו למשל את העובדה, שבית הכנסת הגדול של לוצק, שנכלל בתחומי הגטו, הפך למחסן ענק בו ריכזו הגרמנים את הרכוש היהודי השדוד. הוא מתאר בהרחבה את הגזרות המרובות שהוטלו על היהודים: הם נצטוו למסור את כל מעילי הפרווה שברשותם ואת כל שמיכות הפוך, נאסר עליהם לעבור ברחוב הראשי של העיר, יציאה לעבודה מחוץ לתחומי הגטו חייבה ליווי של הגורם שהעסיק את היהודים או של המשטרה היהודית.

כרבים מחבריו שעבדו עבור הגרמנים, נאלץ המחבר לעבור בדיקות חמורות בכניסה וביציאה לגטו בחיפוש אחרי מזון מוברח. במרירות הוא מציין כי לתושבים הלא-יהודים הובטח פרס תמורת הסגרתו של כל יהודי שיימצא מחוץ לגטו ללא אישור: קילוגרם סוכר או לחלופין שני קילוגרם מלח. זה היה שוויו של יהודי מגטו לוצק.

הנער יעקב צפה לא אחת בשנאה המפעפעת של האוקראינים והפולנים כלפי יהודי לוצק, שלא פחתה בשעתם הקשה ביותר של היהודים. אפילו הקראים, שהתגוררו בעיר ולפני המלחמה קיימו יחסים הוגנים עם היהודים, נדבקו בחיידק השנאה משכניהם הפולנים והאוקראינים והפנו עורף ליהודים המעונים.

סטרץ מתאר בהרחבה את המאבק לקיום של תושבי הגטו בחורף של 1941-1942, את הקור העז, שלא ניתן היה להתגונן מפניו, את הרעב, את המגיפות, בייחוד טיפוס הבהרות והדיזנטריה, את קבורת המוני המתים. עוד הוא מוסר מידע חשוב על ניסיונות הבריחה של צעירים יהודים רבים מן הגטו, כדי להצטרף לפרטיזנים, ניסיונות שרובם לא עלו יפה בעיקר בגלל כנופיות האוקראינים של בנדרה, ששרצו באיזור. הקורא יכול ללמוד הרבה על הלוך הרוחות בגטו מתיאורי השיחות שהתקיימו בבית המחבר: "בביתנו התנהלו אין-ספור שיחות מה לעשות ואיך להתכונן לקראת הבאות כיוון שהיה לנו ברור שהולך ומתקרב היום שבו יחסלו הגרמנים את הגטו". המחבר מביא את מגוון הדעות שרווחו בגטו על כוונותיהם האמיתיות של הגרמנים, את ההכנות למציאת מקום מסתור, את תוכניתו של אחיו הבכור לברוח מהגטו ליער, את שיטות השקר והמרמה של הגרמנים, את התנהגותם של אנשי היודנרט והמשטרה היהודית.



תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

הנער ניצול השואה ששרד בהיותו בן 15 את מחנה מאוטהאוזן וזכה במדליית הכבוד במלחמת קוריאה

הוא שרד מחנה ריכוז  נאצי  (מאוטהאוזן, אוסטריה ) בתקופת השואה  ואחר כך  נלחם בגבורה  בצבא האמריקאי במלחמת קוריאה שם הגן בעצמו על אחת הגבעות החשובות בקרב בין האמריקאים לסינים בצפון קוריאה והציל את חייהם של 40 עמיתיו לפלוגה .  אחר כך נכלא במחנה שבויים סיני . מי הוא הצעיר היהודי ההונגרי טיבור רובין, ניצול השואה,  שזכה במדלית הכבוד מידי נשיא ארה"ב ?
טיבור "טד" רובין (באנגלית: Tibor "Ted" Rubin;‏ 18 ביוני 1929 - 5 בדצמבר 2015) היה ניצול שואה ממוצא הונגרי וגיבור מלחמה אמריקאי שעוטר במדליית הכבוד על פעולותיו במלחמת קוריאה. היה אחד משני מעוטרי מדליית הכבוד היהודים שנותרו בחיים, עד למותו.
במשך השנים הוגשו המלצות רבות להעניק לרב"ט טיבור רובין מדליות ועיטורים, המלצות אלו זכו להתעלמות ממניעים אנטישמיים.
ב-23 בספטמבר 2005 העניק נשיא ארצות הברית ג'ורג' ו. בוש את מדליית הכבוד לרב"ט טיבור רובין.
טיבור רובין התגורר בגרדן גרוב, קליפורניה.
ילדותו בהונגריה טיבור רובין נולד בפאסטו, עיירה הונגרית קטנה שחיו בה 120 משפחות יהודיות. אביו היה סנדלר והוא היה אחד מתוך שישה יל…

שבתאי קאנטור , בן 13, מסתתר בארובות הגג באקציות בגטו וילנה

עדות משנת 1946 , שבתאי קאנטור , בן 15 ( בן 8 עם פרוץ המלחמה)

נולדתי בשנת 1931 בעיירה קטנה יאזנה . אבי היה אופה ואמי ניהלה את הבית. למדתי ב"חדר"וראיתי חיים טובים עד שפרצה המלחמה והגיעו הגרמנים. הליטאים עשו יד אחד עם הגרמנים .
מרים ומלאי יגון היו החיים תחת עול השלטון הגרמני. כעבור חודש גזרו הגרמנים את גזירת הגטו בעיירה. בבוקר לא-עבות באו ליטאים וגרמנים חמושים ברובים , עברו מבית לבית וגרשו לגטו. המצב בגטו היה נורא ואיום. מדי פעם באו ליטאים וגרמנים הרגו וירו ושדדו.
היינו זמן מה בגטו ואז החליטו הנאצים להוביל את היהודים לבורות ההריגה. טיכסתי עצה עם אחי והחלטנו שאני אברח והוא יישאר עם אימא.
כל עזבתי את הורי ויצאתי לדרך. פרמתי והורדתי את הטלאי הצהוב. מצאתי בן-כפר ועגלה , קפצתי עליה ונסעתי לכפרים. אחר כך התגנבתי לבית אישה כפרית וביקשתי אוכל. התגנבתי לתוך גורן ללינת לילה. אחרי שלושה ימים הגעתי לקובנה. ישבתי על גג הקרון ונסעתי לוילנה.
בנסעי כך בדרך כאשר אני יושב על גג הקרון, ראיתי איך הובלו יהודים להורג . שמעתי צעקות ובכיות וליבי כאבמאד, שנגזר עלי להסתכל בדרכם האחרונה של יהודים. פרצתי בב…