דלג לתוכן הראשי

אל רפסודות בתהום – שרה אבינון



ארבעים שנה ויותר לאחר האירועים הקשים שחוותה בילדותה, כמו נוטשת המספרת את עולמה הבטוח, המעוגן בלב לבה של ההוויה הישראלית העכשווית, פורצת את חומת השתיקה שבנתה סביב עברה, ופורשת את סיפור חייה: מן ההווה הבטוח אל מוראות השואה וחוזר חלילה.

ההווה, יציב ושלם ככל שהוא נדמה, מתוח על פני עבר קרוע ומסוכסך. טראומות ילדות נוראות של הימים ההם, טלטלות אכזריות של זהות יהודית מודחקת בתוך עולם אכזרי ועוין, מאבקי קיום פיזיים ונפשיים המאיימים למוטט גוף ונפש – כל אלה נהדפים בפני יצר החיים של המספרת, אבל אינם מרפים ממנה גם כאשר היא מצוידת בתובנת חיים רציונלית כביכול. אל רפסודות בתהום הוא מאותם ספרי ביוגרפיה בהם הסיפור האישי טעון במשמעויות המתנשאות הרחק מעבר לו: ההתמודדות הבלתי נלאית עם עיצוב הזהות האישית, מאבקי ההישרדות, התהיה העקשנית אל תהומות הנפש שנחבטה ונחבלה, תהליך איסוף הכוחות, כדי לעצב מתוך כל אלה אישיות מחוזקת ומאוזנת – הופכים ספר זה למסמך אנושי שהיבטיו חורגים הרחק מעבר לעלילת הסיפור עצמו.
נוצרי טוב לב העביר אותה לבית יתומים בזהות נוצרית בדויה. זוג נוצרים אימץ אותה, והמשיך להחזיק בה גם אחרי שיהדותה התגלתה. לאחר המלחמה איתרו קרובי המשפחה ששרדו את שרה, וביקשו להעבירה לחזקתם. ההורים המאמצים סירבו לוותר עליה, וגם הילדה סירבה בתוקף לעזבם. רק לאחר שנים של דיונים משפטיים הועברה הילדה למשפחתה הביולוגית והגיעה לארץ ישראל, בגיל 13, נוצרייה באמונתה ובאורח חייה.

שרה אבינון היא בעלת תואר שני בלשון העברית. פרסומיה העיוניים עסקו בסוגיות לשוניות שונות. בשנים האחרונות כתבה ספרים בסדרה "עיין ערך לשון" בהוצאת מט"ח.



תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

הנער ניצול השואה ששרד בהיותו בן 15 את מחנה מאוטהאוזן וזכה במדליית הכבוד במלחמת קוריאה

הוא שרד מחנה ריכוז  נאצי  (מאוטהאוזן, אוסטריה ) בתקופת השואה  ואחר כך  נלחם בגבורה  בצבא האמריקאי במלחמת קוריאה שם הגן בעצמו על אחת הגבעות החשובות בקרב בין האמריקאים לסינים בצפון קוריאה והציל את חייהם של 40 עמיתיו לפלוגה .  אחר כך נכלא במחנה שבויים סיני . מי הוא הצעיר היהודי ההונגרי טיבור רובין, ניצול השואה,  שזכה במדלית הכבוד מידי נשיא ארה"ב ?
טיבור "טד" רובין (באנגלית: Tibor "Ted" Rubin;‏ 18 ביוני 1929 - 5 בדצמבר 2015) היה ניצול שואה ממוצא הונגרי וגיבור מלחמה אמריקאי שעוטר במדליית הכבוד על פעולותיו במלחמת קוריאה. היה אחד משני מעוטרי מדליית הכבוד היהודים שנותרו בחיים, עד למותו.
במשך השנים הוגשו המלצות רבות להעניק לרב"ט טיבור רובין מדליות ועיטורים, המלצות אלו זכו להתעלמות ממניעים אנטישמיים.
ב-23 בספטמבר 2005 העניק נשיא ארצות הברית ג'ורג' ו. בוש את מדליית הכבוד לרב"ט טיבור רובין.
טיבור רובין התגורר בגרדן גרוב, קליפורניה.
ילדותו בהונגריה טיבור רובין נולד בפאסטו, עיירה הונגרית קטנה שחיו בה 120 משפחות יהודיות. אביו היה סנדלר והוא היה אחד מתוך שישה יל…

שבתאי קאנטור , בן 13, מסתתר בארובות הגג באקציות בגטו וילנה

עדות משנת 1946 , שבתאי קאנטור , בן 15 ( בן 8 עם פרוץ המלחמה)

נולדתי בשנת 1931 בעיירה קטנה יאזנה . אבי היה אופה ואמי ניהלה את הבית. למדתי ב"חדר"וראיתי חיים טובים עד שפרצה המלחמה והגיעו הגרמנים. הליטאים עשו יד אחד עם הגרמנים .
מרים ומלאי יגון היו החיים תחת עול השלטון הגרמני. כעבור חודש גזרו הגרמנים את גזירת הגטו בעיירה. בבוקר לא-עבות באו ליטאים וגרמנים חמושים ברובים , עברו מבית לבית וגרשו לגטו. המצב בגטו היה נורא ואיום. מדי פעם באו ליטאים וגרמנים הרגו וירו ושדדו.
היינו זמן מה בגטו ואז החליטו הנאצים להוביל את היהודים לבורות ההריגה. טיכסתי עצה עם אחי והחלטנו שאני אברח והוא יישאר עם אימא.
כל עזבתי את הורי ויצאתי לדרך. פרמתי והורדתי את הטלאי הצהוב. מצאתי בן-כפר ועגלה , קפצתי עליה ונסעתי לכפרים. אחר כך התגנבתי לבית אישה כפרית וביקשתי אוכל. התגנבתי לתוך גורן ללינת לילה. אחרי שלושה ימים הגעתי לקובנה. ישבתי על גג הקרון ונסעתי לוילנה.
בנסעי כך בדרך כאשר אני יושב על גג הקרון, ראיתי איך הובלו יהודים להורג . שמעתי צעקות ובכיות וליבי כאבמאד, שנגזר עלי להסתכל בדרכם האחרונה של יהודים. פרצתי בב…