רעיה , בת 14 בזמן השואה
" אמי הייתה בת ארבעים. כבר חלשה ותשושה. הייתי אז
כבת רבע-עשרה . החזירו אותנו לשטוטהוף. את אמי ואותי שלחו לבלוק מס' 23, הוא בלוק
המוות. הצלחנו להתחמק לשורה אחרת. עמדנו בחמישיות. התעלות היו רחבות. חפרנו באדמה
קשה כאבן. בלילות היה השלג חודר אל הצריף. הקש תחתינו היה רקוב. הובילו אותנו במסע ברגל. לא היה יותר כוח ללכת. ימים ולילות הולכים ברגל
, בשלג , בכפור. היינו יחפות. במתבן אחד התחפרנו בקש. להישאר ויהי מה. אוקראיני ושני גרמנים. הם מוציאים אשה מן המתבן.
האשה מתעלפת. הגרמנים הסתלקו. " איש לא יגלה אתכן " , עודד אותנו האיכר.
החשיך. הוא הביא תפוח אדמה לכל אחת. אעזור לכם לברוח, הבטיח . האמנו לו. בבוקר חזר
ובא ועימו גרמנים. ניגשו ישר למקום המחבוא שלנו והוציאונו בקלשונים".
מקור וקרדיט :
נסיה אורלוביץ –רזניק , אמא המותר כבר לבכות?,
הוצאת "מורשת" בית עדות ע"ש
מרדכי-אנילביץ וספריית הפועלים , 1965.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה