דלג לתוכן הראשי

להיקרא ז'אן בורד




בוריס סירולניק ,בן למשפחה יהודית צרפתית ,  כיום פרופסור לרפואה בצרפת , היה בשנת 1942  ילד בן 6 .
להיקרא ז'אן בורד
לאחרונה נודע לי שאמי הפקידה אותי בלשכת הסעד בעיר בורדו, ערב המעצר שלה ב-18 ביולי 1942 . כפי הנראה מישהו הזהיר אותה מראש. מעולם לא חשבתי שהיא הפקירה אותי .
היא הכניסה אותי לשם כדי להציל אותי . אחר כך היא חזרה לביתה הריק, בלי בעל , בלי ילד. היא נעצרה לפנות בוקר) ואחר כך נשלחה לאושוויץ) . אינני רוצה לחשוב על כך.
נשארתי כנראה בלשכת הסעד הצרפתית כשנה , אינני יודע בדיוק. אינני זוכר דבר . הזיכרון חזר אלי ביום שבו מרגו  (צעירה צרפתית אשר מיוזמתה פנתה ללשכת הסעד הצרפתית בבקשה לאמץ את הילד , ללא ידיעת הוריה , היא קיבלה על כך את אות חסידת אומות העולם  ביד ושם) באה לקחת אותי.
כדי לרכך ולקרב אותי אליה, היא הביאה איתה קופסה של קוביות סוכר , והאכילה אותי בהן זו אחר זו עד הרגע שסירבה להמשיך ואמרה : "זה נגמר" . זה היה, אני חושב , בקרון רכבת שהגיעה ממקום כלשהו ונסעה לבורדו. במשפחה של מרגו , הזיכרון שלי שב לחיים. מסיה פראז' , מפקח במשרד החינוך הצרפתי איים "להתפוצץ מרוב כעס" . העמדתי פנים נפחדות . מדאם פארז' נזפה בבתה: "יכולת להודיע לנו מראש שאת הולכת להביא את הילד הזה מלשכת הסעד".
הטילו עלי כמה משימות במשפחה הזאת : לטפח ערוגה בגינה, לעזור בניקוי הלול ולהביא את החלב שיחולק ליד שער בית החולים לילדים. כך עברו עלי הימים , עד שיום אחד אמרה מדאם פארז': החל מהיום יקראו לך ז'אן בורד , חזור אחריי !"
מן הסתם חזרתי על דבריה, אבל לא הבנתי למה עלי לשנות את שמי. אישה אחת שבאה מדי פעם לעזור למדאם פארז' בעבודות הבית הסבירה  לי בחביבות: " אם תגיד את השם האמיתי שלך, תמות, ואלה שאוהבים אותך ימותו בגללך" .
בימי ראשון , קאמי , אחיה של מרגו , הצטרף לארוחה המשפחתית. כולם צחקו מרגע שהופיע. יום אחד הוא הגיע לבוש במדי צופים בלווית חבר צעיר , החבר היה מנומס ומאופק, שערו מקורזל כמו צמר כבשים , וחיוכו מסוייג ( מאוחר יותר בספר זיכרונותיו מגלה ד"ר בוריס סירולניק שהחבר של קאמי היה זה שהסגיר אותו לגסטאפו הגרמני וגרם למעצרו ) .
רק כשהייתי סטודנט לרפואה שבתי להיקרא בוריס.
אחרי ביקורם של שני הצופים , החיים כבו גם אצל מרגו. מסיה פארז' מת בשנתו .  מאדאם פארז' נעשתה קודרת ,הבית עטה דממה , בלי תנועה , בלי מבקרים . נאסר עלי ללכת להביא חלב , זה נעשה מסוכן מדי , היה חשש שיסגירו אותי .. יסגירו ?
הדיבור היה מסוכן כי היה עלול להביא למותך. השתיקה הייתה מעיקה משום שהאיום , שהורגש במלוא כובדו, היה עלול להופיע משום מקום. מי יסגיר אותי ? איך אוכל להגן על עצמי? חשבתי שאהיה אחראי  למותם של בני משפחת פארז' משום שהיו כה טובים אלי.
הבית נעשה קודר ודומם . לא היה בו סימן חיים במשך חודשים רבים . הייתי בן 6 , לא ידעתי קרוא וכתוב, לא היה רדיו , לא הייתה מוזיקה, לא היו חברים, לא היו דיבורים. התחלתי להסתובב סביב שולחן הסלון שהייתי כלוא בו. הסיבובים הרגיעו אותי והעניקו לי תחושת קיום מוזרה. כשהתעייפתי מסיבובי , נשכבתי על הספה וטפחתי על ברכיי. בשנת 1993 כשנסעתי לבוקרשט עם ארגון "רופאי העולם", הבחנתי באותו דפוס התנהגות אוטמאטי אצל ילדים נטושים ומבודדים רגשית.
זו כנראה הסיבה שחוויתי את המעצר שלי כחגיגה . חזרתי  לחיים!! לא פחדתי מהחיילים והמשאיות שחסמו את רחוב אדריאן-בסלאנס. היום אני רואה כמה ציורי היה המחזה : צבא שלם בא לעצור ילד קטן!
מקור וקרדיט : בוריס סירולניק , ברח החיים קוראים  לך  (זיכרון , ילדות והישרדות) .  מודן 2014

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

הנער ניצול השואה ששרד בהיותו בן 15 את מחנה מאוטהאוזן וזכה במדליית הכבוד במלחמת קוריאה

הוא שרד מחנה ריכוז  נאצי  (מאוטהאוזן, אוסטריה ) בתקופת השואה  ואחר כך  נלחם בגבורה  בצבא האמריקאי במלחמת קוריאה שם הגן בעצמו על אחת הגבעות החשובות בקרב בין האמריקאים לסינים בצפון קוריאה והציל את חייהם של 40 עמיתיו לפלוגה .  אחר כך נכלא במחנה שבויים סיני . מי הוא הצעיר היהודי ההונגרי טיבור רובין, ניצול השואה,  שזכה במדלית הכבוד מידי נשיא ארה"ב ?
טיבור "טד" רובין (באנגלית: Tibor "Ted" Rubin;‏ 18 ביוני 1929 - 5 בדצמבר 2015) היה ניצול שואה ממוצא הונגרי וגיבור מלחמה אמריקאי שעוטר במדליית הכבוד על פעולותיו במלחמת קוריאה. היה אחד משני מעוטרי מדליית הכבוד היהודים שנותרו בחיים, עד למותו.
במשך השנים הוגשו המלצות רבות להעניק לרב"ט טיבור רובין מדליות ועיטורים, המלצות אלו זכו להתעלמות ממניעים אנטישמיים.
ב-23 בספטמבר 2005 העניק נשיא ארצות הברית ג'ורג' ו. בוש את מדליית הכבוד לרב"ט טיבור רובין.
טיבור רובין התגורר בגרדן גרוב, קליפורניה.
ילדותו בהונגריה טיבור רובין נולד בפאסטו, עיירה הונגרית קטנה שחיו בה 120 משפחות יהודיות. אביו היה סנדלר והוא היה אחד מתוך שישה יל…

שבתאי קאנטור , בן 13, מסתתר בארובות הגג באקציות בגטו וילנה

עדות משנת 1946 , שבתאי קאנטור , בן 15 ( בן 8 עם פרוץ המלחמה)

נולדתי בשנת 1931 בעיירה קטנה יאזנה . אבי היה אופה ואמי ניהלה את הבית. למדתי ב"חדר"וראיתי חיים טובים עד שפרצה המלחמה והגיעו הגרמנים. הליטאים עשו יד אחד עם הגרמנים .
מרים ומלאי יגון היו החיים תחת עול השלטון הגרמני. כעבור חודש גזרו הגרמנים את גזירת הגטו בעיירה. בבוקר לא-עבות באו ליטאים וגרמנים חמושים ברובים , עברו מבית לבית וגרשו לגטו. המצב בגטו היה נורא ואיום. מדי פעם באו ליטאים וגרמנים הרגו וירו ושדדו.
היינו זמן מה בגטו ואז החליטו הנאצים להוביל את היהודים לבורות ההריגה. טיכסתי עצה עם אחי והחלטנו שאני אברח והוא יישאר עם אימא.
כל עזבתי את הורי ויצאתי לדרך. פרמתי והורדתי את הטלאי הצהוב. מצאתי בן-כפר ועגלה , קפצתי עליה ונסעתי לכפרים. אחר כך התגנבתי לבית אישה כפרית וביקשתי אוכל. התגנבתי לתוך גורן ללינת לילה. אחרי שלושה ימים הגעתי לקובנה. ישבתי על גג הקרון ונסעתי לוילנה.
בנסעי כך בדרך כאשר אני יושב על גג הקרון, ראיתי איך הובלו יהודים להורג . שמעתי צעקות ובכיות וליבי כאבמאד, שנגזר עלי להסתכל בדרכם האחרונה של יהודים. פרצתי בב…