דלג לתוכן הראשי

סיפורה של חיה צביה דוניץ-פשיטיצקי (לבית ברש),



סיפורה של חיה צביה דוניץ-פשיטיצקי (לבית ברש), "קפצתי לתוך ערימת הבגדים",


 בת 14 בעת האירועים
הגרמנים עברו בגטו וחיפשו יהודים. הסתתרנו בבונקר שמתחת לבית. הגרמנים זרקו חומר נפץ לתוך הבית, גילו את דלת הבונקר ופתחו אותה. הם הוציאו אותנו, הורו לנו להתפשט ולעלות למשאיות שהמתינו. אימי ואחי כבר היו על המשאיות ואילו אני, בהחלטה של שנייה, קפצתי לתוך ערימת הבגדים, מקווה שאף אחד לא ראה אותי. בעודי עוצרת את נשימתי מתחת לערימת הבגדים, שמעתי אישה מנסה להגיד שיש אחת שלא עלתה על המשאית. אז שמעתי בפעם האחרונה את קולה של אמא האומר לה ביידיש, שאם תלשין, אלוהים לא יסלח לה ולצאצאיה עד עולם. כך בפרדתנו האחרונה העניקה לי אמא חיים פעם נוספת.
הגרמנים, שהתארגנו לתזוזה, ירו מספר יריות לעבר ערימת הבגדים. רק צלקת קטנה נותרה לי על גב ידי מאותן יריות. חיכיתי לחושך. התגנבתי לבונקר ההרוס, לקחתי מן הבגדים שנותרו שם זוג תחתונים ומעיל פרווה. התלבשתי ופניתי אל הבונקר הפנימי, שלא התגלה. דפקתי על הדלת המוסתרת. האנשים שבבונקר צרפו אותי למרות הצפיפות הנוראה. הם ידעו על ההסכם של משפחתי עם ז'מינקובסקי ולכן ביקשו ממני לבדוק אם אוכל להסתתר אצלו. יהודית מליק רצתה להצטרף אלי. שמחתי מאוד, כי כך לא אצטרך ללכת לביתו לבדי.
חיכינו לליל חורף סוער, כדי שהשלג יכסה את עקבותינו. יצאנו מבעד לחור בגדר והלכנו לעבר ביתו של ז'מינקובסקי. הוא עדכן אותנו בכל מה שקורה מחוץ לגטו. את יהודית מליק הוא שלח בחזרה עם חלב חם, לחם וחמאה, ואילו לי הוא לא הרשה לחזור לשם. אשתו הכינה לי אמבטיה חמה, זרקה את בגדי לאש ונתנה לי בגדים נקיים משלה. רק את מעילי העליון השאירה. אבל ז'מינקובסקי עטף אותי במעיל של אשתו, ויחד יצאנו החוצה. שלג כבד ירד ועטף את הכל במעטה צחור, רך ונקי. זכור לי שחשבתי, כמה יפה העולם וכמה שחורים ואומללים חיי. הוא הביא אותי לבית אחות אשתו. החביאו אותי במחבוא מעל התנור, מחבוא קטן, אבל חם. כעבור מספר ימים הוא צירף אליי את יהודית מליק, אמה ואחותה. רוב היום ישבנו מבלי לזוז, מבלי להוציא הגה. פחדנו להתגלות. באותה תקופה נתנו הגרמנים מלח לכל מי שהסגיר יהודי. חששנו מאוד מהלשנה. שהינו שם כחודשיים. מאחר ובקרבת הבית הייתה תנועה רבה של אנשים ונדמה היה לחלק מהם שהם שומעים רעשים מוזרים בבית, הבין ז'מינקובסקי שהוא צריך להעביר אותנו משם. הוא העביר אותנו לעליית גג גדולה בביתו.גם שם נאלצנו לשמור על השקט. דרך חורים ברעפים ראינו את השלג הלבן ואת החיילים הגרמנים מוציאים יהודים מתוך בונקרים שהתגלו, ומוליכים אותם.
משם הוא העביר אותנו למרתף שמתחת לבית, מרתף ששימש כמזווה. שמרו בו פירות, ירקות ומיני מזון אחרים. הטמפרטורה הקבועה בו הייתה שמונה מעלות. המזווה היה ברובו בקרקע, רק כעשרים הסנטימטרים האחרונים היו מעל הקרע, בהם היה קבוע חלון מוארך, שפנה למדרכה. שעות רבות הבטנו מבעד לאותו החלון וספרנו את הנעליים הפוסעות לפנינו. עשינו זאת כדי לא לאבד את השפיות. מן המרתף העביר אותנו ז'מינקובסקי לבור שחפר מתחת לרפת. יהודית, אמה, אחותה ואני ישבנו צפופות, כשכל אחת מאתנו יכולה לישר רגליים לפי תור. מרוב ישיבה על הברכיים התכסו רגלינו פצעים. מעלינו טפטף השתן של הפרה, שחלחל באדמה. ריח ההפרשות חנק אותנו. רק בשעות הלילה היינו יוצאות מן הבור כדי לחלץ עצמות, להתרחץ מעט ולאכול.
משם העביר אותנו ז'מינקוסקי לבית של אחות אשתו. הבית היה קטן ובודד באמצע חווה חקלאית. מאחר והייתי בלונדינית, יכולתי לעסוק שם בעבודה בשדה, חלבתי פרות, הוצאתי את הזבל מן הרפת, תפרתי וסרגתי. סרגתי סוודר בכל שבוע. בעלת הבית מכרה את הסוודר וקנתה או קיבלה תמורתו קמח וחמאה. יהודית, אחותה ואמה התחבאו במתבן, משום שנראו יהודיות.

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

הנער ניצול השואה ששרד בהיותו בן 15 את מחנה מאוטהאוזן וזכה במדליית הכבוד במלחמת קוריאה

הוא שרד מחנה ריכוז  נאצי  (מאוטהאוזן, אוסטריה ) בתקופת השואה  ואחר כך  נלחם בגבורה  בצבא האמריקאי במלחמת קוריאה שם הגן בעצמו על אחת הגבעות החשובות בקרב בין האמריקאים לסינים בצפון קוריאה והציל את חייהם של 40 עמיתיו לפלוגה .  אחר כך נכלא במחנה שבויים סיני . מי הוא הצעיר היהודי ההונגרי טיבור רובין, ניצול השואה,  שזכה במדלית הכבוד מידי נשיא ארה"ב ?
טיבור "טד" רובין (באנגלית: Tibor "Ted" Rubin;‏ 18 ביוני 1929 - 5 בדצמבר 2015) היה ניצול שואה ממוצא הונגרי וגיבור מלחמה אמריקאי שעוטר במדליית הכבוד על פעולותיו במלחמת קוריאה. היה אחד משני מעוטרי מדליית הכבוד היהודים שנותרו בחיים, עד למותו.
במשך השנים הוגשו המלצות רבות להעניק לרב"ט טיבור רובין מדליות ועיטורים, המלצות אלו זכו להתעלמות ממניעים אנטישמיים.
ב-23 בספטמבר 2005 העניק נשיא ארצות הברית ג'ורג' ו. בוש את מדליית הכבוד לרב"ט טיבור רובין.
טיבור רובין התגורר בגרדן גרוב, קליפורניה.
ילדותו בהונגריה טיבור רובין נולד בפאסטו, עיירה הונגרית קטנה שחיו בה 120 משפחות יהודיות. אביו היה סנדלר והוא היה אחד מתוך שישה יל…

שבתאי קאנטור , בן 13, מסתתר בארובות הגג באקציות בגטו וילנה

עדות משנת 1946 , שבתאי קאנטור , בן 15 ( בן 8 עם פרוץ המלחמה)

נולדתי בשנת 1931 בעיירה קטנה יאזנה . אבי היה אופה ואמי ניהלה את הבית. למדתי ב"חדר"וראיתי חיים טובים עד שפרצה המלחמה והגיעו הגרמנים. הליטאים עשו יד אחד עם הגרמנים .
מרים ומלאי יגון היו החיים תחת עול השלטון הגרמני. כעבור חודש גזרו הגרמנים את גזירת הגטו בעיירה. בבוקר לא-עבות באו ליטאים וגרמנים חמושים ברובים , עברו מבית לבית וגרשו לגטו. המצב בגטו היה נורא ואיום. מדי פעם באו ליטאים וגרמנים הרגו וירו ושדדו.
היינו זמן מה בגטו ואז החליטו הנאצים להוביל את היהודים לבורות ההריגה. טיכסתי עצה עם אחי והחלטנו שאני אברח והוא יישאר עם אימא.
כל עזבתי את הורי ויצאתי לדרך. פרמתי והורדתי את הטלאי הצהוב. מצאתי בן-כפר ועגלה , קפצתי עליה ונסעתי לכפרים. אחר כך התגנבתי לבית אישה כפרית וביקשתי אוכל. התגנבתי לתוך גורן ללינת לילה. אחרי שלושה ימים הגעתי לקובנה. ישבתי על גג הקרון ונסעתי לוילנה.
בנסעי כך בדרך כאשר אני יושב על גג הקרון, ראיתי איך הובלו יהודים להורג . שמעתי צעקות ובכיות וליבי כאבמאד, שנגזר עלי להסתכל בדרכם האחרונה של יהודים. פרצתי בב…